יהונתן סודאי: “שחברים נלחמו ואני הייתי בבית הרגשתי הכי חלש. ‘פאודה’ הייתה הריפוי שלי”

“הרגשתי שאני צריך לעשות משהו קיצוני, לקחתי מכונת תספורת ועשיתי קרחת, משהו בי הרגיש לי חלש מדי בלחייך כל הזמן.” יהונתן סודאי חוזר לרגע שבו החלום המוקדם שלו על הבמות באילת פינה את מקומו לטובת המרד. השחקן שתופס כיום את קדמת הבמה בסדרות כמו “פאודה”, “שבאבניקים” וסדרת המיקרו-דרמה “לא נגמר”, עבר מסלול שרחוק מלהיות צפוי: מסיבוכים עם המשטרה בגיל ההתבגרות והגעת שוטרים לבית הוריו, דרך שירות קרבי בצנחנים ולחימה בעזה ועד לשנים ארוכות במערכת הביטחון. כעת, כשהוא ניצב במרכז הפריימים הנחשקים בתעשייה, הוא מסתכל אחורה על הצלקות, הטלטלות והקריסה שהחזירה אותו בסופו של דבר, אל הייעוד שלו.

יהונתן סודאי כבש לאחרונה את המסך בסדרות כמו “פאודה”, “שבאבניקים” וסדרת המיקרו-דרמה “לא נגמר”, אבל הסיפור שלו מתחיל רחוק מאוד מזרקורי התעשייה, ישר מהרחובות של אילת. כששואלים אותו על הילדות בעיר הדרומית והמנותקת, הוא חוזר אל הילד הקטן שחלם בגדול עוד לפני שבכלל הבין את המרחק מהמרכז.

“כשהייתי ילד בכלל לא הבנתי שאני נמצא בקצה העולם”, הוא מספר, “כשהתחלתי לחלום וראיתי סדרות וסרטים, אהבתי את פורים קצת יותר מכולם ורציתי להיות גיבור על”. בגיל תשע התשוקה הזו כבר קיבלה צורה ברורה מול אמו. “אמרתי לאמא שלי: ‘אימא, אני רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות ככה בטלוויזיה’ ואז היא לקחה אותי למתנ”ס הקהילתי בית רובין ופשוט מצאתי את עצמי. הרגשתי שאני מגשים את עצמי, הרגשתי שזה קורה”.

הזיכרון של העמידה הראשונה על הבמה נשאר חי ופועם אצלו עד היום. “אני עוד מעט בן 33 ואני זוכר את זה, זה עדיין חי בתוכי. ההתרגשות הזאת ולהפוך להיות פתאום בן אדם אחר, לחיות חיים אחרים לרגע”. הילד האילתי הפך במהרה למסמר של המופעים המקומיים. “יצא ככה שעשיתי תפקידים ראשיים במיני מופעים כילד, בסביבות גילאי 9-11. עשיתי דברים מטורפים ועד היום אני אומר ‘בואנה, אני משוגע’, ילד בן עשר שעולה עם טוטו על הבמה ומצחיק קהל של מאות אנשים”.

ההצלחה המקומית הציפה אצלו את ההבנה שיש בעולם עוד הרבה מעבר לגבולות העיר, אלא שהמציאות הגיאוגרפית שמה לו ברקס. “הבנתי באותו זמן שאפשר יותר מזה, אני רוצה יותר מזה, אבל זה נמצא שם באילת. בשבילי תל אביב הרגישה כמו ניו יורק, עולם אחר”. הרצון לפרוץ החוצה היה שם, אבל המרחק הכריע. “כשאמרתי שאני רוצה לעבור, ידעתי מה זה תלמה ילין, הכרתי את כל המקומות האלה, אודישנים, מלהקים. הבנתי את השפה והבנתי איך זה הולך, ולצערי המיקום לא לאפשר. ההורים רצו, אבל זה מרגיש כל כך רחוק וגדול מדי. ואולי פשוט אמרנו יש כל כך הרבה וכל כך הרבה רוצים, אז החלום איכשהו התחיל לדעוך. לצערי זה לא קרה אז, אבל לשמחתי זה קרה בזמן שלו”.

כשחלום הבמות הגדול התחיל לשקוע בגלל המרחק והיעדר האפשרויות באילת, משהו במסלול של סודאי קיבל תפנית חדה. החלום הילדותי לפרוץ לתל אביב התחלף ברצון בסיסי בהרבה של גיל ההתבגרות: להיות מקובל, שייך ונחשב.

“כשחלום הילדות התחיל לדעוך ובגלל המקום שהייתי בו וחוסר האפשרויות לנסוע מאילת לתל אביב לאודישנים, שזה נראה אז רחוק, שנות אור- אותם דברים השתנו בגיל 14 בערך”, הוא משחזר בגילוי לב. “החלום השתנה לחלום אחר. אתה רוצה להיות מגניב, מקובל בחברה, שיכבדו אותך, שיאהבו אותך, להיות חלק. לצערי, כדי להיות חלק, זה כבר חרג מהשטויות הרגילות של בני נוער. מצאתי את עצמי עם חבר’ה בעייתיים ורציתי להיות בתוך החבורה הזאת פתאום יותר ויותר”.

השאיפה להשתלב הובילה אותו לעשות שטויות שהלכו והסתבכו. “למזלי יש לי הורים חזקים ששמרו עליי ונלחמו עליי”, הוא מבהיר. “אני לא חושב שעשיתי את זה מתוך מקום של רשעות, פשוט רציתי להיות חלק”. אלא שההידרדרות הגיעה עד לנקודת קיצון שחרטה בו חותם עמוק. “בגיל 17 קרה אירוע שהגיעו אליי הביתה שוטרים ופתאום ראיתי את אבא שלי, שהיה לו מאוד כואב. פשוט שאלתי את עצמי ‘איך הגעתי לזה?’. משם רק רציתי להוכיח את עצמי ולהיות מישהו בעולם הזה, להרגיש שווה”.

איך ילד חייכני שכולם קראו לו סמיילי מחליט יום אחד לעשות קרחת ולמרוד?
“עד אז היה לי שיער ארוך עם כובע, ילד מקסים כזה שתמיד מחייך לכולם, פתאום הרגיש לי חלש להיות עם שיער ארוך ולחייך כל הזמן והרגשתי שאני צריך לעשות משהו קיצוני. ישבתי עם החבר’ה שלי, לקחתי מכונת תספורת ועשיתי קרחת. ההורים אמרו לי שיפה לי שיער ארוך, אבל מרדתי. החלטתי שאני מורד ואמרתי ‘תראו, אני מחליט עכשיו'”.

השינוי החיצוני והרצון להוכיח את עצמו מצאו בית חדש במסגרת הצבאית, שם עשה תפנית של 180 מעלות. “ראיתי את אחי הגדול לוחם ומגיע הביתה עם נשק, וכל הזמן הוא הראה לי את הכומתה. פתאום זה היה נראה לי עוצמתי כל כך ואמרתי ‘זה מה שאני רוצה’. הצלחתי להתקבל לצנחנים, שזה היה מטורף. הסתכלו עליי אחרי זה ואמרו ‘יהונתן וצנחנים?!’ ואני התהלכתי בגאווה”.

עבורו, השירות הצבאי לא היה רק פרק ברזומה, אלא תחנת מעבר מילדות לבגרות. “מילד הפכתי לגבר. המסגרת הזאת עיצבה אותי בצורה מטורפת, היא שינתה אותי לגמרי.” הוא מספר, “התבגרתי שם והבנתי משמעויות אחרות על החיים. הכרתי את ערך החברות, אחוות לוחמים, חבר’ה שהפכו לאחים שלי שהייתי מוכן לתת להם את החיים שלי ליטרלי אבל התקופה הזאת גם צילקה אותי”.

במהלך שירותו נלחם במבצע “צוק איתן” במשך 14 ימים בתוך עזה. “היום זה נשמע כל כך מעט לעומת מה שהחבר’ה שלנו עוברים, אבל באותה תקופה זה הרגיש נצח. תחשבי שאנחנו נכנסים בידיעה שאנחנו לא חוזרים. במשך שנתיים מפמפמים אותך באידיאולוגיה של ‘אנחנו נכנסים ואנחנו נמות אחד עם השני, נמות למען המדינה’ ואתה ממש במיינדסט הזה. להיכנס למיינדסט כזה ואז לצאת ממנו- זה היה מאוד מאוד קשה. לקח לי שנים להכיר ולעבוד עם הצלקת הזאת בתוכי, שהיא תמיד תהיה שם”.

“אני לא זוכר תחושה שהרגשתי יותר חלש אי פעם בחיי“

בסיום השירות הצבאי, סודאי מצא את עצמו מחפש דרך להמשיך ולאחוז בזהות הלוחם שאימץ לעצמו. “לקח לי שנים להכיר ולעבוד עם הצלקת הזאת בתוכי, שהיא תמיד תהיה שם, מה לעשות”, הוא משתף בגילוי לב. “אני חושב שאחרי השירות תמיד חיפשתי איפה אני ממשיך להיות קרבי, איפה אני לוקח עוד מהגאווה הזאת, איפה אני מפתח על עצמי עוד שריון ועוד שריון”.

החיפוש הזה אחרי שריונות נוספים הוביל אותו ישירות אל עולם האבטחה. “ואז באמת עשיתי קורס מטורף של עולם האבטחה”, הוא משחזר, “קורס של איזה ארבעה חודשים בפנימייה שהופכים אותך שם לכלב תקיפה- כל היום הולך מכות וכל היום יורה בנשק”. סודאי נכנס לעבודה במערכת הביטחון במשך כמה שנים טובות, אבל המעטפת הקשוחה שבנה סביבו לא יכלה להחזיק מעמד לנצח. “אתה נשחק בסוף והצלקת בסוף נותנת את העבודה שלה. מכמה שאתה מנסה לשים על עצמך שריונות ולהיות חזק- אתה קורס.  בגיל 26 קרסתי, ומתוך הקריסה הזאת חזרתי לגיל תשע”.

באופן משעשע, דווקא בתוך אותן שנים קשוחות באבטחה הגיע המפגש הראשוני והבלתי צפוי שלו עם עולם האופנה, בעת שעבד כמאבטח סמוי ברשות שדות התעופה וקיבל תקציב חודשי לביגוד.

אתה חושב שככה התחיל הרומן שלך עם אופנה?
“כן, האמת שכן”. הוא צוחק. “כי עד אז הייתי לובש שחורים מה שנקרא ושם כובע אז כן, לא היה לי שום חוש אופנה. הייתי צריך בגדים, להיות כזה סמוי. אבל גם אז האופנה של המאבטחים הסמויים זה היה חולצות משובצות”.

אלא שהטריגר הממשי שהעיר בו מחדש את החלום הישן לא היה רק השחיקה הביטחונית, אלא משבר אישי ופרידה כואבת מזוגיות. בגיל 26, כשהוא עם שברון לב קשה, המכות של החיים כיוונו אותו מחדש.

איך משבר אישי כזה הופך עבורך למנוף לחזור וללמוד?
“אני חושב שיש בבן אדם רצון של שנים, רצון מילדות להיות משהו, להיות מישהו. אז בסוף, או שהמכות של החיים יעירו את הרצון הזה וירפו אותו, או שהם דווקא עוד יותר יטביעו את הרצון הזה. אני חושב שהמשבר הזה העיר את מה שהיה חי שם כל החיים”.

הסביבה הקרובה שלו זיהתה מיד את התשוקה שבערה בו מחדש, והייתה זו חברה טובה שדחפה אותו לעשות את הצעד הראשון. “הסביבה שלי כל כך מכירה אותי, שכשאמרתי להם שאני הולך ללמוד משחק, הם אמרו לי: ‘ברור, זה אתה'”, הוא נזכר. “ובמקרה פתחו איזה סטודיו למשחק באילת של ירון לוי סבג אז חברה טובה שלי אמרה לי: ‘עזוב תקשיב, פתחו סטודיו למשחק באילת. אני רושמת אותך'”.

המחשבה לעבור מעולם הביטחון אל הבמה עוררה בו בהתחלה מנגנוני הגנה. “ואני כזה ‘מה? מה קשור?’. אני בן 26, אני כול איש ביטחון, מה קשור למשחק? זאת אומרת, זו הייתה המגננה שלי שדיברה. אבל בפנים, זה היה כאילו- איך? איך נעשה את זה?”.

“התפקיד שלי הוא לשמח, להצחיק ולרגש וגם לרפא את עצמי בתוך זה.”

הספקות נעלמו ברגע שדרך בשיעור הראשון. “ישבתי שם במפגש הראשון, ואז הסתכלתי והסתכלתי, אמרתי: ‘הגעתי הביתה’. פתאום הכל התחבר שוב, הכל התחבר שוב, זה הכי מדויק”.

החיבור המיידי הזה הוביל אותו להבנה שהוא רוצה ללכת על זה עד הסוף, אבל המורה שלו החליט לא לוותר לו על המסלול המלא. “אחרי איזה חודשיים-שלושה, אמרתי לירון ולמורה ‘אני רוצה לעשות מכינה למשחק’. מכינה זה ארבעה חודשים, לבדוק, סתם להרגיש מה זה. הוא אמר לי: ‘לא, אתה הולך לתלת-שנתי'”.

ההצעה ללכת למסלול של שלוש שנים בבית ספר למשחק עוררה אצלו חששות כבדים. “תלת-שנתי זה שלוש שנים, ולהצליח להתקבל לזה זה לא פשוט בכלל. אמרתי לו: ‘מה זה בדיוק, איך תלת-שנתי? מי יקבל אותי? זה חבר’ה שגדלו לזה’. אמר לי: ‘אתה הולך ואתה צריך להכין שני מונולוגים ושיר'”.

מה הייתה בחירת השיר לאודישן?
“שיר של גידי גוב- ‘יש אי שם’ וגם הקדשתי את זה לאקסית שלי שעזבה אותי”.

הנסיעות הלוך וחזור מאילת לתל אביב החזירו אותו ברגע אחד לילד ההוא שפעם רק חלם לעשות את הדרך הזאת. “פתאום אני עברתי תקופה שעשיתי נסיעות למרכז”, הוא נזכר ברגעים שבהם התחיל המאבק האמיתי. “פתאום זה היה כזה כמו הילד הזה שרצה לעשות את הנסיעות. עכשיו אמרתי- יאללה, מה יהיה? אני אקום לגיל 30 ואגיד לא ניסיתי? בוא ננסה, מה יכול להיות כבר, יאללה'”.

התהליך המפרך של האודישנים העמיד אותו מול מאות מתמודדים, אבל הדרך אל השלב האחרון דרשה ממנו להתייצב מול עצמו בצורה ההכי חשופה שיש. “ואני עובר אודישן אחד, חוזר לאילת. מגיע לאודישן, עובר עוד אודישן, שזה עכשיו מלא אנשים, סדנאות, חוזר לאילת. הגעתי לאודישן האחרון שזה 90 חבר’ה”, הוא מתאר את הלחץ לקראת הסינון הסופי, מתוך מאות שנרשמו כדי להתחרות על 18 מקומות בלבד.

המפגש עם השלב המכריע הביא איתו רגע זכות בלתי נשכח, כשעמד מול המראה בבית המלון יחד עם הוריו. “ישבתי שם באולם, ועכשיו באותו יום ההורים שלי באו איתי, וזה היה רגע, זה היה מומנט כזה אני לא אשכח את זה בחיים. עמדתי מול המראה באותו בוקר לפני שהלכתי לאודישן האחרון, זה היה בבית מלון. היה לי צמידים וכזה שרשראות וזה. הסתכלתי במראה ואז התחלתי להוריד את השרשרת, את הצמידים ואז אמרתי: ‘לא לא, זה אתה? אתה השרשרת ואתה הצמידים וזה מה שהם יראו, אני לא מתחבא ואני לא מישהו שאני לא והתקבלתי.”

עבור סודאי, הדרך לפסגה לא הייתה חסינה מחששות והמפגש הראשון עם תפקיד ראשי בסרט הקולנוע “כסף קל” בתחילת שנה ג’ הפגיש אותו עם פחדים עמוקים. “זה היה התפקיד הראשי הראשון שלי בקולנוע ובשבוע הראשון לצילומים הייתי פשוט מבועת”, הוא משחזר בגילוי לב. “אתה מגיע לסט צילומים ענק ואתה אומר לעצמך: ‘מה, הם באמת סומכים עליי? איך הם לקחו אותי? מה אם אני לא אצליח לספק את הסחורה?’. בתוך הלחץ הזה הגעתי למצב של כמעט התקף חרדה. הבמאי קלט אותי מרוסק, לקח אותי הצידה ואמר לי פשוט להירגע ולהאמין שאני שם בזכות ולא בחסד ואז הגיע יום ראשון של השבוע השני, הייתה לנו סצנה רגשית ומטורפת, נכנסתי לטראנס משוגע. כשהוא צעק ‘קאט’, הוא יצא אלי בחיבוק וכל הסט מחא כפיים. באותו רגע נפלה לי ההבנה: אחי, אתה עושה את זה, אתה מגשים את החלום שלך וגם מתפרנס מזה”.

משם, הדרך לסדרות המובילות בישראל הייתה מהירה. השתתפותו בעונה השלישית של “שבאבניקים” הייתה סגירת מעגל אישית במיוחד. “להגיע ל’שבאבניקים’ זה היה חלום מטורף, כי הייתי מעריץ שרוף של הסדרה עוד הרבה לפני שהגעתי לאודישנים. אני מכיר כל דמות, כל דיאלוג. פתאום לעמוד שם על הסט ולשחק לצדם- הם הפכו להיות כמו אחים גדולים וחברים הכי טובים שלי. בשבילי, הכתף הזאת והתפקיד הזה היו החותמת הכי גדולה שאני במקום הנכון. זה נתן לי להבין שאני ראוי ושכל הדרך הזאת והעבודה הקשה שלי פשוט משתלמות”. בהמשך הגיע גם התפקיד בסדרה “חזי ובניו” ולבסוף העבודה ב”פאודה”- פסגת החלומות שלו.

לשחק בפאודה לא עשה לך איזה טריגר פתאום? להזכיר לך את השירות שלך, את מה שחווית?
“לא, להפך, זה היה מקום… זה היה ריפוי בשבילי, כי אני לא נלחמתי בשביעי באוקטובר, גם לא אחרי, מסיבות שאני לא אפרט אותן יותר מדי, אבל לא נלחמתי וזה גמר אותי, זה גמר אותי. הרגשתי הכי אפס, הכי חלש, שכל החבר’ה שלי נלחמים ואני בבית. אני לא זוכר תחושה שהרגשתי יותר חלש אי פעם בחיי”.

החיבור לסט של “פאודה” הפך עבורו לסגירת מעגל לאומית ואישית כאחד. “פתאום להיות בפאודה ולספר את הסיפור הזה של הלוחמים הגיבורים שיצאו אליכם בשביעי באוקטובר והקריבו את החיים שלהם ונפצעו, והשאירו משפחות מאחורה וילדים ולספר את הסיפור שלהם בשבילי  וזה הסגירת מעגל. הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם, לספר את הסיפורים של הגיבורים האמיתיים”.

כעת, עם ההצלחה המטורפת של סדרת המיקרו-דרמה “לא נגמר”, שבה הוא מופיע בתפקיד הראשי, הוא מביט על הכל בתדהמה. “לא צפיתי את זה בכלל”, הוא מודה. “לא נגמר, הסדרה הזאת, זה נגזר מהרגעים האלה בחיים שאתה עושה משהו בתוך האהבה למה שאתה אוהב לעשות ואתה הולך עם זה”.

סודאי מסביר שהחיבור הייחודי במיקרו-דרמה נולד מתוך עבודה מצומצמת וחשופה במיוחד. “זאת הייתה עבודה מאוד אינטימית, רק שני שחקנים וצלם על הסט”, הוא משחזר את האווירה בצילומים. “מהרגע הראשון שנפגשתי עם יובל הייתה בינינו כימיה מיידית, חיבור שפשוט עבד ברגע. והבמאי שלנו, סולאש, נתן לנו חופש פעולה מלא לחיות את הסצנות מתוך אמון מוחלט בנו ובמה שאנחנו מביאים. כל העבודה איתו התבססה על אמון מלא ואהבה גדולה מאוד ליצירה ולאומנות”. כשהתחילו להגיע התגובות החמות מהקהל, הוא הבין שהחופש והפתיחות על הסט פשוט עברו את המסך.

“הדרך שלו פשוט מעוררת השראה,” נכתב באחת התגובות הבולטות, “לראות שחקן צעיר שמדבר על פחדים, על חרדות ועל התמודדות בצורה כל כך פתוחה- זה משהו שנדיר לראות בתעשייה הזאת.”

צמיחתו המהירה של יהונתן לא נעצרה רק בעולם המשחק, ובמהרה הגיעה גם ההצעה לקמפיין הנחשק של מותג האופנה רנואר. עבור מי שהורגל בלבוש פשוט ויומיומי, המעבר לקדמת הבמה של מותג אופנה מוביל היה מפתיע במיוחד. “ממישהו שבאמת רוב הזמן היה עם כובע שחור וחולצה שחורה, להיות פתאום חלק מהפרזנטורים של רנואר- זה וואו, מטורף”, הוא מתאר בהתרגשות את הרגע שבו קיבל את ההודעה. “כששלחו לי את ההודעה, הרגשתי כמו ילד בלונה פארק, הכל חדש לי. אני הולך מתוך אהבה ועם הלב שלי, כשיש לי אינטואיציה ואני הולך איתה, אני יודע שאני בהגשמה עצמית. להיות חלק מזה זו הגשמה מטורפת וחלום מדהים”.

אני בטוחה שרבות תוהות- אתה רווק?
“אני לא נשוי.”

איזה פוליטיקאי!
“אני רווק, אני רווק,” הוא ממהר לצחוק ולתקן. “הייתי בזוגיות שלוש שנים, עד לפני קצת יותר מחצי שנה. זו זוגיות שחשבתי שזהו, אנחנו נתחתן. זה לא קרה, אבל אנחנו חברים טובים מאוד”.

ומה אתה מחפש היום בפרטנרית?
“מישהי שתהיה לי שקט ותיתן לי שקט נפשי, בבית. שתהיה מקום בטוח שאוכל לנוח איתו, בתוך כל הטירוף שבי”.

“אני יכול להגיד שתמיד האמנתי. אני מאמין בדרך בעיקר-מאמין בדרך, הדרך לא משקרת. ואני מאמין באינטואיציות ואני מאמין בעבודה קשה. אני מאמין שהכל מגיע באופן הכי מדויק והכי נכון, וזה לא קלישאה, זה באמת ככה, ואני מודה על זה”.

אתה מרגיש שאתה ‘שחקן מבטיח’?
“אני לא יודע אם אני קורא לעצמי שחקן מבטיח. אני יודע שנולדתי לעולם הזה בשביל מטרה מסוימת, שאני מחפש אותה כל יום, כל היום ובתוך זה אני מוצא אהבה נורא גדולה בלספר סיפורים דרך דמויות ודרך עולמות של יוצרים ואני חושב שהתפקיד שלי הוא לשמח, להצחיק ולרגש וגם לרפא את עצמי בתוך זה”.

צילום: הדר בן דור | ניהול הפקה: הדר זייד | לוקיישנים: בלאנש, אלרום עיצוב (נגרייה) | ארט (שטיח): NOOL | סטיילינג: ספיר סלקר | ביגוד: מירזה, נור אלהודא דיב | איפור ושיער: סיון אביאני | סושיאל מדיה: Shira_gitlin1 @&sg.social.il | @TaliKalfa10 @Social_kstudio@