מריה לרנר היא תופעה של הגדרה עצמית. קל לקטלג אותה כעוד סיפור הצלחה פוטוגני מהרשתות החברתיות, אך מאחורי המעטפת המלוטשת מסתתר סיפור הישרדות יוצא דופן. חייה התחילו במאבק רפואי על עצם הקיום, המשיכו בילדות בשכונה קשוחה שהפכה את התעוזה האופנתית שלה למטרה לאלימות ועד להחלטה לעזוב את מערכת החינוך לטובת הבמות. לרנר סירבה לאורך כל הדרך להתכווץ לממדים הנוחים של הסביבה. כיום, כפרפורמרית רב גונית בזירה הבינלאומית, היא מוכיחה שהקול שלה הוא הניצחון הגדול ביותר על כל מי שניסה להקטין אותה.
השורשים של לרנר נעוצים בילדות מורכבת שעיצבה את אישיותה. היא צמחה בבית מהגרים שהתנהל תחת תרבות ומנטליות סובייטית נוקשה, שם המשמעת הייתה ערך עליון. מחוץ לכתליי הבית המציאות הייתה מאיימת ומסוכנת והחוגים השונים הפכו עבורה למרחב מוגן ומפלט כמעט בלתי נמנע מהרחובות הסוערים.
“הייתי ילדה שאוהבת לרקוד ולשיר, תמיד אהבתי להיות באמצע המעגל”, מספרת לרנר על הניצוץ האמנותי שהתעורר בה כבר אז. “גדלתי בבית של עולים חדשים עם חינוך סובייטי, ורוב הילדות שלי עברה בחוגים, גם כי אהבתי את זה, אבל גם כדי להימנע מהמציאות בחוץ. השכונה שגדלתי בה הייתה לא פשוטה בכלל, זונות, נרקומנים, יריות, משטרות. כשהפכתי לנערה, היה פחד ממשי לצאת מהבית ולחזור אליו”.
הפחד הזה לא היה חרדה מופשטת אלא מציאות יומיומית שליוותה כל צעד שלה מחוץ לדירת המגורים. לרנר מתארת ילדות רצופת איומים שבה תחושת חוסר האונים הייתה דומיננטית וההגנה היחידה שעמדה לרשותה הייתה המבט המודאג של הוריה שנשקף מחלון הבית.
אז למעשה גדלת בפחד מתמיד?
“כן. הייתי ילדה פחדנית. לא ידעתי להחזיר ותמיד הייתי חוזרת הביתה בוכה. חטפתי הרבה מכות, קללות והשפלות. גם הסביבה עצמה הייתה מפחידה, ההורים שלי היו מחכים לי בחלון כדי לוודא שאני נכנסת הביתה בשלום”.
התובנה שהמציאות שבה גדלה הייתה רחוקה מלהיות נורמטיבית הגיעה רק בשלב מאוחר בהרבה, כאשר עזבה את גבולות השכונה והתגייסה לצבא. המפגש עם נשים צעירות מרקעים אחרים הציף אצלה פער עמוק ותחושות מורכבות, אך כיום היא מביטה על אותן שנים כבסיס החוסן שהכשיר אותה להתמודד עם האלימות שפשוט העתיקה את מקומה אל המרחב הדיגיטלי.
“כילדה לא ידעתי שזה לא נורמלי לחיות בפחד מתמיד.”
“רק כאישה בוגרת ואמא הבנתי כמה עברתי”, היא מסבירה. “בזמן שזה קרה, חשבתי שזה נורמלי, שרק ככה גדלים. אבל בצבא הבנתי שרוב הבנות לא עברו את זה, ושם גם התחיל אצלי איזשהו כאב וקנאה. היום אני כבר מבינה שזה מה שחיזק אותי. אבל ברשתות החברתיות זה לפעמים חוזר, התגובות, ההשפלות, כאילו אותם ילדים פשוט גדלו. ההבדל הוא שהיום יש לי בסיס חזק, משפחה ואני לא נשברת מזה כמו פעם”.
הבחירות האופנתיות הנועזות של לרנר לא נולדו מתוך מותרות, אלא מתוך דחף פנימי עמוק לביטוי עצמי, דחף שגבה ממנה מחיר פיזי ונפשי כבד ברחובות השכונה. הבגדים, שהיו אמורים לשמש לה כשמיכת הגנה מפני המציאות האפרורית, הפכו לא פעם למגנט של עוינות ואלימות קשה מצד הסביבה שלא ידעה איך לעכל את הייחודיות שלה.
האם האופנה הייתה סוג של שריון עבורך?
“האופנה הייתה הדרך שלי לבטא איך שאני מרגישה. אבל יחד עם זה, היא גם הביאה איתה מחיר. כל פעם שלבשתי שמלות ובגדים שאמא שלי תפרה לי, הייתי חוטפת קללות, יריקות ואפילו אבנים ומכות רק בגלל איך שהתלבשתי”.
העוינות הזו ברחוב לא נעצרה רק בלעג על חוש הסטייל המופגן, אלא תורגמה במהירות לאמירות גזעניות ומקטינות שנועדו לדחוק אותה אל שולי החברה. הניגוד בין החינוך המכבד שקיבלה בבית לבין המילים הקשות שספגה בחוץ הותיר בילדה הצעירה משקעים עמוקים, אך גם גרם לה להיאחז בזהות שלה בעקשנות.
כשצעקו לך רוסיה מסריחה, מה זה גרם לך להבטיח לעצמך?
“כילדה, את לא באמת מבטיחה לעצמך הבטחות, את פשוט נפגעת. לא הבנתי איך יהודים מדברים ככה ליהודים, כי בבית שלי לימדו אותי לאהוב ולהעריך את כולם. זה כאב, אבל גם גרם לי להישאר נאמנה לעצמי”.
השיא של אותה תקופה התבטא ברגעים שבהם האלימות המילולית הפכה למפגש פיזי ברוטאלי. לרנר משחזרת אירוע מטלטל שבו ירדה אל הרחוב גאה בשמלה חדשה מעשה ידי אמה, חוויה שאמורה הייתה להיות משמחת ומעצימה, אך הפכה בתוך שניות ספורות למאבק הישרדות אלים שהותיר אותה מצולקת.
“אני זוכרת שירדתי עם שמלה מהממת שאמא שלי תפרה לי. הייתי כל כך גאה בה ורציתי שיתלהבו ממני. אבל מהר מאוד זה הפך לאלימות, ירקו עליי, תפסו אותי בשיער, דפקו לי את הראש בקיר וברצפה, והשמלה נקרעה והתלכלכה. אמא שלי אמרה לי שזו קנאה, למרות שבאותו זמן לא באמת הבנתי את זה. אבל כן, המשכתי ללבוש מה שאני רוצה, ואפילו יותר. לא הסכמתי להתכווץ”.
ההתמודדות עם הפגיעות הללו וההבנה שהמציאות שחוותה לא הייתה נורמטיבית הגיעו רק בשלב מאוחר יותר בחייה הבוגרים. האלימות שליוותה את ילדותה לא נעלמה לחלוטין מהנוף, אלא שינתה את פניה והעתיקה את מקומה אל המרחב הווירטואלי של הרשתות החברתיות, שם היא נאלצת להתמודד עם אותם דפוסי התנהגות פוגעניים.
“ילדות שבה יריקות, קללות ומכות היו משהו שלמדתי לחיות איתו.”
האם הפחד הזה מנהל אותך היום?
“רק כאישה בוגרת ואמא הבנתי כמה עברתי. בזמן שזה קרה, חשבתי שזה נורמלי, שרק ככה גדלים. אבל בצבא הבנתי שרוב הבנות לא עברו את זה ושם גם התחיל אצלי איזשהו כאב וקנאה. היום אני כבר מבינה שזה מה שחיזק אותי. כל טעות קטנה, גם אם זה טעות בשפה בסרטון, ישר אנשים קופצים ושופטים אותי. ההבדל הוא שהיום יש לי בסיס חזק, משפחה ואני לא נשברת מזה כמו פעם. שנים הרגשתי שקל להדביק לי את התדמית הזאת, בגלל איך שאני נראית, אוהבת אופנה, רוקדת, נהנית מהחיים. הייתי אפילו מקדימה ואומרת על עצמי שאני טיפשה כדי שלא יפגעו בי. היום אני כבר מבינה שזה לא מי שאני, אבל הקול הזה עדיין אוקי.”
אחת התולדות המורכבות של אותה שיפוטיות היא הסטיגמה השטחית שמנסים להדביק לה בשל המראה החיצוני והאהבה שלה לאסתטיקה ולבמות. לרנר מתארת מאבק יומיומי מול הנטייה של הציבור לשפוט אותה בחומרה על כל טעות קטנה, מה שאילץ אותה בעבר לאמץ מנגנוני הגנה פנימיים כדי להקדים את המכה.
המעבר לאקדמיה לא נבע מתשוקה עמוקה למערכת השעות או למחקר, אלא הגיע כפשרה בלתי נמנעת מול הוריה. כמשפחת מהגרים שעסוקה במלחמת קיום יומיומית, עולם האמנות והבמה נתפס בעיניהם כסיכון גדול מדי, כשהשאיפה המרכזית הייתה להעניק לבתם קרקע יציבה ומקצוע בטוח ביד.
האם הלימודים לתואר היו סוג של פשרה עם ההורים?
“כן. רציתי ללמוד מחזות זמר, משהו אומנותי, ריקוד, מוזיקה. אבל להורים שלי היה חשוב שיהיה לי מקצוע יציב. הם באו ממקום של הישרדות, של עולים חדשים, מבחינתם חלומות זה לעשירים, וצריך מקצוע כדי לחיות”.
בתוך עולם התארים הממסדי הבחירה הטבעית שלה הייתה בתחום התנועה והספורט. היא זיהתה את הפוטנציאל הטמון בעבודה עם הדור הצעיר וביקשה לייצר סוג של תיקון אישי דרך החינוך הגופני, בעיקר לאור העובדה שהחיבור האנושי שלה לילדים תמיד היה מידי, נטול מאמץ ומלא בהערכה הדדית עוד לפני שרכשה את ההסמכה הרשמית.
אז למה בחרת דווקא בתחום החינוך?
“זה הרגיש כמו תיקון. כבר לפני התואר עבדתי עם ילדים, מדריכת כושר בצבא, אחר כך חוגים. היה לי חיבור טבעי אליהם, והם אהבו אותי. זה היה הכי הגיוני לבחור בחינוך גופני”.
אלא שהאיזון הזה לא החזיק מעמד זמן רב והמציאות בבתי הספר הציבה בפניה דילמה מוסרית ואישית קשה. מריה מצאה את עצמה מנהלת אורח חיים מפוצל ושוחק, נקרעת בין דמות המורה האמורה להטיף לביטחון עצמי לבין הפחד המתמיד מפני חשיפת חייה המקצועיים כרקדנית וכוריאוגרפית בלילות, פחד שהוביל בסופו של דבר להחלטה לעזוב את המערכת.
“התפטרתי כי הרגשתי שאני חיה בפער. לימדתי בנות לאהוב את עצמן ולהיות מי שהן, אבל בעצמי הרגשתי שאני מסתירה חלקים ממני”, היא מסבירה את המניעים מאחורי הצעד הדרמטי. “הייתי מורה ביום ורקדנית וכוריאוגרפית בערב, ופחדתי שיגלו. פחדתי מהתגובות של הורים ותלמידות ומהשיפוטיות. מעבר לזה, הרגשתי שבמערכת החינוך האישיות שלי, שכל החיים נלחמתי עליה, פשוט נבלעת. לא היה לה מקום להתקיים בתוך התפקיד של מורה, וזה מאוד צמצם אותי. בשילוב עם האלימות, הזלזול במורים וחוסר הגיבוי מהמערכת, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה”.
היכולת לחתוך ממקום עבודה בטוח וממוסד מעידה על האופן שבו לרנר מנווטת את חייה. היא פיתחה תפיסת עולם ייחודית המאזנת בין השאיפה להגיע לפסגות הגבוהות ביותר לבין הבנה מפוקחת של חוקי המשחק בשטח, מנגנון המאפשר לה להתקדם בהתמדה תוך ניצול נכון של הזדמנויות וקשרים מקצועיים.
ריאליות עבורך היא כלי מקדם או כלוב חונק?
“גם וגם. אני חולמת בגדול, אבל גם מאוד ריאלית. אני לא רק חולמת, אני מחפשת איך להגשים. אם זה לא קורה עכשיו, אני מבינה שיש דרך. עם התמדה, קשרים ומקום לטעויות, אפשר להגיע”.
הזיכרון על ההתמודדות הקשה עם מספרים ונוסחאות משמש עבורה כיום כהוכחה לכך שאין כישלון מוחלט. “בסוף גם במתמטיקה קיבלתי עובר”, מריה משחזרת בחיוך ניצחון קטן ומבקשת להבהיר שחוסר הצלחה זמני הוא רק תחנה בדרך. “זה רק הוכיח לי שגם מה שנראה בלתי אפשרי, אפשרי עם התמדה ועזרה. קושי זה לא סוף, זה משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו”.
הניגוד המטורף בין החיים הציבוריים לחיי המערכת הגיע לנקודת רתיחה יומיומית דווקא בין כותלי המוסד הלימודי. קשה להכיל את הדיסוננס של מי שמוצאת את עצמה נלחמת על משמעת בבקרים אל מול כיתה מנוכרת ומרוחקת, בעוד שבשעות הלילה היא מתייצבת במרכז הזירה ורוקדת מול קהל מעריץ שמעניק לה אנרגיה וחיבוק חם.
“אני הרבה מעבר למה שניסו להכניס אותי אליו לאורך השנים.”
“זה היה ברגעים שהרגשתי שאני צריכה להיות שוטרת בכיתה, לשלוט ולהתמודד, במקום פשוט ללמד”, מתארת לרנר את השחיקה המהירה שחוותה בתפקיד. “עמדתי מול תלמידים שלא מכירים אותי ולא באמת מקשיבים והרגשתי שאני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי”.
המעבר החד בין העולמות יצר אצלה תחושה קבועה של נפילה חדה אל תוך מציאות אפרורית ומקטינה. “באותו זמן, בערב, אני מופיעה על במה, מול אנשים שמתלהבים ממני, מרימים לי ומעצימים אותי. הפער הזה היה מטורף”, מריה משתפת בכנות של מי שהבינה בזמן אמת שהיא משלמת מחיר נפשי כבד מדי. “הייתי חוזרת לכיתה ומרגישה כאילו אני מסינדרלה חוזרת להיות לכלוכית, ממקום של הערכה והתלהבות, לתחושה של מי את בכלל ולמה שנקשיב לך ושם הבנתי, זה פשוט לא המקום”.
החשש מפני גרימת נזק לתלמידים ישב תמיד על המצפון המקצועי שלה, בעיקר בגלל הזיכרונות האישיים המרים שהיא נושאת עימה מימי ספסל הלימודים.
פחדת לפגוע בתלמידים?
“כן. מאוד, ראיתי בהם את עצמי. לי היה מורה שאמר שאני אפס ושלא יצא ממני כלום”.
המפגש עם המערכת הנוקשה הציף אצלה את החוויות מול אותם אנשי חינוך שניסו לחרוץ את גורלה לשלילה, תחושה שהשתנתה רק כאשר זכתה ליחס אישי ומותאם שהוכיח לה שהפוטנציאל שלה תמיד היה שם. “כשהתחלתי ללמוד בשיעורים פרטיים אחד על אחד, הצלחתי”, היא מסכמת ומפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד המיושן. “זה גרם לי להבין שהבעיה מעולם לא הייתה בי, אלא בשיטה. לכל ילד צריך להתאים את שיטת הלמידה ומערכת החינוך פשוט לא נותנת את זה”.
היציאה לחופשי מהמסגרות החנוקות אפשרה ללרנר לשחרר לא רק את מדי המורה, אלא גם את הגבולות הצרים שבהם הציבור והתעשייה ניסו לקטלג אותה. כשהיא אוחזת סוף-סוף בקדמת הבמה, היא מסרבת להצטמצם להגדרה חד-ממדית ומבקשת להבהיר שהכישרון שלה רחב בהרבה ממה שנראה על פני השטח.
כשהמיקרופון נפתח, מתגלה מריה החדשה והשלמה.
“אני לא רק ‘רקדנית’, אני פרפורמרית”, היא מצהירה בביטחון מלא. “אני שרה, יש לי קול, יש לי נוכחות ואנרגיה. אני הרבה מעבר למה שניסו להכניס אותי אליו לאורך השנים. אל תקטינו אותי למשבצת אחת שנוחה לכם, אני מולטי-טאלנט ואני מביאה איתי הרבה יותר”.
אלא שהדרך למימוש הפוטנציאל המלא לא הייתה חלקה, והמכשולים הגדולים ביותר הגיעו דווקא מהמעגלים הקרובים אליה ביותר. פריצת הגבולות הזו לוותה בלא מעט הרמות גבה ותגובות של חוסר אמון, שהותירו בה משקעים לא פשוטים, אך גם אילצו אותה לזקק את תחושת הערך העצמי שלה בלי תלות באישור חיצוני.
התמודדת עם חוסר אמון מצד האנשים הכי קרובים אלייך?
“בהתחלה זה מאוד פגע בי. רציתי להוכיח לכולם שהם טועים”, מריה משתפת בכנות חשופה על התקופה המורכבת. “אני גם מבינה אותם, הם לא הכירו אותי כזמרת, אז זה היה נראה להם מוזר ופתאומי. חשוב לי להגיד שדווקא בעלי כן ממש תמך בי, הוא פשוט לא ידע איך לאכול את זה בהתחלה כי זה היה חדש גם לו. אבל היו גם תגובות שפגעו, דברים שלא ציפיתי לשמוע ממי שמכיר אותי באמת. זה כן השאיר משקע וגרם לי להתרחק מחלק מהאנשים”.
התפנית המחשבתית האמיתית קרתה דווקא הרחק מהבית, שם נחשפה לתפיסה מקצועית אחרת לחלוטין שנתנה לה את הרוח הגבית שהייתה זקוקה לה. “דווקא כשיצאתי לעבוד בחו”ל, קיבלתי יחס הפוך לגמרי – הערכה, מחמאות, אמונה”, מריה מסבירה. “זה חיזק בי את ההבנה שאני לא צריכה אישור מאף אחד. בסוף למדתי להקשיב לעצמי יותר מאשר לרעשי הרקע”.
המעבר הקיצוני הזה, שנראה לחלק מהצופים מהצד כמהפך תדמיתי פתאומי, היה למעשה תהליך פנימי ארוך ומבעבע שהתרחש מתחת לפני השטח עוד בימים שבהם נשאה את תיק המורה לחדר המורים.
זה מרגיש כמו שינוי דרמטי, ממורה בבית ספר ישירות אל אורות הבמה.
“זה נראה שינוי גדול, אבל בפועל זה קרה תוך כדי”, היא מסכמת ומביטה לאחור על הפיצול המתיש שנשאר מאחור. “כבר בזמן שהייתי מורה עבדתי כרקדנית ובהמשך גם התחלתי לשיר, פשוט ניסיתי להפריד בין העולמות. הפחד שיגלו והתגובות של הסביבה גרמו לי להבין שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה בפיצול. בסוף בחרתי להפסיק להילחם בעצמי ולהיות מי שאני באמת. על הבמה אני לא צריכה לבקש שיקשיבו לי – אנשים מזמינים במיוחד אותי”.
“נולדתי עם מחלה נדירה שלא הרבה ידעו לזהות בזמנו, ותינוקות שסבלו ממנה בדרך כלל לא שרדו”, היא משתפת ברגעי הדרמה של הימים הראשונים לחייה. “מי ששמה לב שמשהו לא תקין הייתה סבתא שלי. היא הבינה שהגוף שלי לא מתפקד כמו שצריך, ובמקביל הפעילה קשרים שהיו לה עם רופאים עד שמצאו מישהו שהיה מוכן לבדוק ולנתח אותי”.
ההתעקשות של הסבתא התבררה כקו הגבול הדק שבין חיים למוות. “עד הניתוח, היא החזיקה אותי במנח מאונך אחרי האוכל, כי כשהיו משכיבים אותי הייתי מקיאה הכול. רק בזכות זה הצלחתי לשמור על המשקל ולא להידרדר”, היא נזכרת בהתרגשות. “הרופאים אמרו שאם היא לא הייתה עושה את זה, לא הייתי שורדת עד הניתוח. הרבה תינוקות אחרים לא שרדו פשוט כי לא היה מי שיזהה את זה בזמן. אז מבחינתי, אני כאן בזכותה וזה משהו שמלווה אותי כל החיים”.
אלא שהידיעה שחייה ניתנו לה במתנה לא הפכה את השנים הבאות לקלות יותר. להפך, תחושת השונות והניסיונות החברתיים לדחוק אותה לתבניות נוקשות הציפו אצלה לא פעם שאלות קיומיות קשות, במיוחד ברגעים שבהם הסביבה סירבה להפגין כלפיה את אותה הכלה שהיא פיזרה בעצמה, והובילו לתחושה קשה שהחיים כמעט ונלקחים ממנה.
“לא היה רגע אחד ספציפי כזה, אבל היו הרבה רגעים שגרמו לי לשאול למה בכלל קיבלתי הזדמנות לחיות”, מריה מודה בגילוי לב מטלטל. “הרבה פעמים חשבתי לעצמי, למה אלוהים הציל אותי בשביל לעבור את כל ההשפלות האלה? למה אני לא יכולה פשוט להיות אני?”
התחושה המכבידה של חוסר השתייכות והביקורת הבלתי פוסקת מהסביבה ליוו אותה לאורך ילדותה והתבגרותה, עד שהצליחה לשנות את נקודת המבט שלה על המציאות ולמצוא את הכוח הפנימי שלה. “תמיד הרגשתי שאני מקבלת את כולם כמו שהם, אבל מהצד השני צוחקים עליי, לועגים לי, מחפשים מה לא בסדר בי”, לרנר מסכמת בכאב. “הייתה לי תחושה שאני לא משתלבת, שאין לי באמת חברים שאוהבים אותי, שאני לא ‘נורמלית’ כמו כולם. רק עם הזמן הבנתי שזה לא משהו שצריך לתקן בי, אלא משהו שאנשים אחרים לא ידעו להכיל והיום אני מבינה שאי אפשר לקחת ממני את מה שיש לי בפנים”.
מעבר למאבקים הרפואיים והחברתיים, את תחושת הסטייל והיצירתיות שלה ספגה לרנר ישירות מהבית, בימים שבהם עושר כלכלי היה רחוק מהישג יד, אך עושר דמיוני היה בשפע. הנוכחות הבימתית שלה כיום, מתברר, נולדה מתוך חתיכות בד מאולתרות ואהבה של אמא.
“בסוף למדתי להקשיב לעצמי יותר מאשר לרעשי הרקע.”
איך הבגדים של אמא עיצבו את מי שאת היום?
“לגמרי עיצבו. אמא שלי לקחה מה שהיה וילונות, מצעים, בגדים ישנים ותפרה לי שמלות מיוחדות. היינו משפחה של שש נפשות בדירת שלושה חדרים, אבל מבחוץ זה נראה אחרת לגמרי. היא גרמה לי להרגיש נסיכה גם בלי כסף וזה השפיע על הביטחון שלי ועל מי שאני היום”.
השמלות המאולתרות ההן היו הצעד הראשון בבניית דמותה של מי שמסרבת להיטמע ברקע. כשמבקשים ממנה להביט לאחור, אל הילדה ההיא שחולמת בשמלות מווילונות, לרנר יודעת בדיוק מה המסר שהיא רוצה להעביר לה.
אם היית יכולה לחזור אחורה, מה מריה של היום הייתה אומרת למריה הקטנה?
“שהיא זוהרת ומיוחדת כמו שהיא, ושלא תיתן לאף אחד לכבות אותה. וגם אם יהיו רגעים שהיא תרגיש לא שייכת היא בסוף תמצא את המקום שלה. ולנעול עקבים זאת לא בושה”.
הסירוב שלה להיכנס למשבצות המקובלות לא תמיד עבר חלק בגרון של הסביבה המקומית, שמקדשת לעיתים קרובות את המוכר והבטוח. הניסיונות הבלתי פוסקים שלה “להיות כמו כולם” רק הבהירו לה כמה המחיר גבוה מדי.
למה בעצם היה לך כל כך קשה להיות פשוט “רגילה”?
“כי זה לא הרגיש לי נכון. כל פעם שניסיתי להתאים את עצמי למה שמצופה הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. היום אני מבינה שדווקא השונות שלי היא הכוח שלי”.
את ההוכחה המוחצת לכך שהשונות הזו היא נכס ולא נטל, היא קיבלה דווקא מעבר לים. הפריצה בזירה הבינלאומית באיטליה פתחה בפניה דלתות שלא העיזה לדמיין והעניקה לה את החותמת המקצועית שחיפשה.
איטליה הייתה קו מפנה. האמנת בכלל שזה יקרה?
“בהתחלה לא האמנתי בכלל, חשבתי שעובדים עליי, אבל כשהגעתי לשם וקיבלתי את היחס, המחמאות וההערכה זה שינה לי משהו מבפנים. דווקא אנשים שלא הכירו אותי ראו בי משהו מיוחד וזה נתן לי ביטחון להבין שאני בדרך הנכונה”.
ההצלחה בחו”ל הציפה מחדש את השאלה מדוע בארץ קשה לפעמים לקבל את המושג מולטי טאלנט, והרצון לעסוק גם בריקוד, גם בשירה וגם בתוכן מתקבל לעיתים בחשדנות.
למה לדעתך לאנשים כל כך קשה לעכל מולטי טאלנט?
“נראה לי שזה טבעי אנשים רגילים לראות אותך בתפקיד מסוים, וכשאת משנה כיוון, זה מערער אותם. אבל דווקא אנשים שלא הכירו אותי קודם, כמו בקהל הבינלאומי, הצליחו לראות אותי בלי הסטיגמה הזאת. קיבלתי שם יחס אחר יותר כבוד, יותר פרגון. זה הרגיש כמו אנשים שלא מתחרים איתך על המקום שלך, אלא פשוט מעריכים אותך. זה נתן לי ביטחון שלא הרגשתי קודם”.
התחרות הזו, מתברר, לא פסחה גם על המעגלים המשפחתיים הרחבים יותר, שבהם נאלצה לרנר להתמודד עם השוואות בלתי פוסקות לאחותה. אלא שגם כאן, היא מציגה בגרות ומסרבת להיגרר למקומות מקטינים.
יש תחרות בינך לבין אחותך?
“היו הרבה השוואות לאורך השנים, וגם אמירות שפגעו בי, אבל מבחינתי אין תחרות יש מקום לכולם וכל אחד מביא משהו אחר. אני פשוט בחרתי ללכת עם מה שאני אוהבת”.
הבחירה הזו, ללכת עם הלב עד הסוף, מגיעה עם תג מחיר כבד של ג’אגלינג קשוח בין פיתוח קריירה בינלאומית לבין ניהול חיי משפחה יציבים כאמא וכאישה נשואה.
מה המחיר של ללכת אחרי החלום בגיל ובשלב הזה של החיים?
“המחיר הוא לנסות לשלב בין הגשמה עצמית לאימהות, זוגיות ובית וזה לא פשוט. אני כבר אמא ונשואה, והמשפחה שלי מאוד חשובה לי. דווקא בגלל זה אני בוחרת עכשיו לבנות את היציבות שלי, כדי שאוכל להיות נוכחת באמת בהמשך. אני כן רוצה עוד ילדים, אבל זה זז משנה לשנה כי זה תהליך שלוקח זמן. מצד שני, אני אומרת לעצמי מזל שהבאתי את אדם זה נותן לי שקט לדעת שזה כן יקרה בזמן הנכון. אני לא רוצה לבחור בין הדברים, אני רוצה לבנות את החיים שלי כך שיהיה מקום לכולם”.
כשהבסיס המשפחתי איתן והביטחון העצמי נמצא בשיאו, היא כבר מסמנת את היעדים הבאים והם כוללים הרבה מאוד צלילים חדשים בדרך לכבוש עוד פסגה אחת, אחרונה חביבה.
יש שירים חדשים בדרך?
“זה לגמרי משהו שאני רוצה. כרגע אני בשלב של למידה, התנסות והיכרות עם יוצרים אני מחפשת את הסאונד שמתאים לי באמת”.
אז מה החלום הגדול הבא?
“לחיות חיים מלאים בית, משפחה, עוד ילדים. להתפרנס מהמוזיקה ומהתוכן, לטייל בעולם וליהנות מהחיים ובעיקר להפיץ אור ולגרום לאנשים להרגיש בנוח להיות בדיוק מי שהם”.
צלם: גל בומנדיל | ניהול הפקה: נועה נרדע | ארט דירקטור: אופיר דן | סטיילינג: הילה סעדון | מעצבים: ירון מינקובסקי, אדוה פרגון | איפור ושיער: מוריה משען | סושיאל: noys_view נויה שביט, Lee Elle Solar’e
