תיקי הרמס בעיקר בירקין, קלי והמיני קלי הפכו מזמן לפריטי חובה בעולם היוקרה. הם כבר לא רק תיק, הם סמל שמראה מי יכולה להרשות לעצמה ומי שייכת למועדון האליטה. השאלה היא אם זה באמת עניין של אהבה לעיצוב או פשוט השואו של “אני יכולה”.
האירוניה היא שלרוב אי אפשר פשוט להיכנס לחנות ולקנות אחד. לקוחות צריכות לבנות היסטוריית קנייה עם המותג, לפעמים במשך חודשים, ורק אז יקבלו הזדמנות להוציא עשרות אלפי דולרים על תיק. במילים אחרות קודם תוכיחי שאת לקוחה מספיק טובה ואז אולי תקבלי את הזכות לקנות.
המחירים כמובן רק מוסיפים לדרמה. בירקין או קלי בסיסיים מתחילים סביב עשרת אלפים דולר, אבל דגמים נדירים יכולים להגיע גם למאות אלפי דולרים. כן, יש גם פריטים אחרים שהפכו לסמלי סטטוס כמו נעליים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר את הטירוף שהרמס הצליחו לייצר סביב התיקים.
גם בישראל השגעון חוגג. רק לאחרונה שיתפה יוצרת התוכן הדר שירי בסטורי שלה שאיבדה תיק של עדן חביב מדגם מיני קלי בשווי של יותר מ100 אלף שקלים. הסיפור ממחיש היטב את האבסורד תיק שאמור להיות חלק בסיסי מהלוק הפך לפריט שהיעלמות שלו מרגישה כמעט כמו אירוע כלכלי.
ובכל זאת אפילו בעולם הזה של יוקרה לא הכול אמיתי. סביב התיקים האלה צמחה תעשיית חיקויים עצומה, וגם אנשים עשירים מאוד מסתובבים לפעמים עם גרסאות לא מקוריות. כשסמל סטטוס הופך לחזק כל כך, לפעמים מספיק שהוא ייראה כמו הדבר האמיתי. לאחרונה התעורר דיון סביב קים קרדשיאן, אחת מאספניות הבירקין הגדולות, שנראתה עם תיק נדיר שלכאורה עשוי מעור פיל. הביקורת ברשת הייתה חריפה, היא טענה שמדובר בחיקוי אבל אחרים טענו דווקא שמדובר בדגם אמיתי ונדיר. כך או כך, עצם העובדה שתיק מצליח להצית דיון כזה רק מדגישה עד כמה הפריט הזה הפך לאובססיה תרבותית.
אבל אולי השאלה המעניינת באמת היא אחרת האם אנשים באמת אוהבים את התיקים האלה, או שהם פשוט אוהבים את הסיפור שמגיע איתם? פעם התיקים האלו היו שמורים כמעט בלעדית לנשים עשירות מאוד, כאלה שהיו חלק מעולם האליטה הישן. היום, בעידן הרשתות החברתיות, מספיק להיות סלב או משפיענית גדולה וגם את רוצה בירקין או קלי על היד.
ואז עולה התחושה שאולי לא מדובר רק בטעם אישי אלא גם באינסטינקט די אנושי לא להישאר מאחור. נדמה שהתיקים האלה הפכו לתלבושת אחידה של האליטה. אופנה אמורה להיות ביטוי אישי ויצירתי, אבל במקרה הזה לפעמים נראה שהמסר הוא הפוך לגמרי: כולם רוצים להיות מיוחדים, אבל בסוף עם בדיוק אותו תיק.
ואולי כאן מסתתרת הביקורת האמיתית על תרבות ההרמס. במקום שאופנה תהיה מרחב של יצירתיות וטעם אישי היא הפכה במקרים רבים למירוץ אחרי לוגו. דור שלם שמדבר על סטייל ואסתטיקה לא תמיד באמת מתעניין בעיצוב, בחומר, בהיסטוריה של אופנה או ברעיון מאחורי הפריט אלא בעיקר בשאלה אחת: כמה הוא עולה ומה הוא משדר החוצה.
אולי זו הסיבה שהטירוף סביב התיקים האלה לא נרגע. לא בהכרח בגלל שהם היפים ביותר או החדשניים ביותר, אלא כי הם הפכו לסמל ברור מאוד של הצלחה וכסף. ובמובן הזה לפעמים נדמה שהבירקין והקלי הם פחות תיק אופנתי ויותר דרך להגיד בלי מילים תראו, אני יכולה להרשות לעצמי.
