סוול אריאל אור: “עברתי 3,000 ‘לא’ עד שהגיע ה’כן’ ששינה הכל”

מי שפרצה לתודעה כלונה ארמוזה הסוערת ב”מלכת היופי של ירושלים” וכבשה את מסכי נטפליקס העולמיים, סוול אריאל אור, ארזה ב-2023 את חייה ועברה למרכז התעשייה בלוס אנג’לס עם שאיפה ברורה לפרוץ בחו”ל דווקא כשישראליותה במרכז. אך מאחורי הזוהר מסתתר סיפור של נערה מחוף מציצים, שעברה מסלול טכנולוגי בצבא, ספגה אלפי תשובות “לא” ולא ויתרה עד ה”כן” ששינה הכל.

התחלת הדרך של סוול לא רמזה על המסלול הנוצץ שחיכה לה בהמשך. את ימי ילדותה היא מעבירה בטבע עירוני יוצא דופן, עטופה בחול, בגלים ובפשטות תל-אביבית של פעם. החופש המוחלט של הים והניתוק הכמעט כפרי מהעיר הגדולה עיצבו את תפיסת עולמה, כשחיי היום-יום שלה התנהלו כולם בתוך רצועת החוף המצומצמת.

“גדלתי בחוף מציצים”, היא נזכרת בחיוך כשהיא חוזרת אל אותם ימים ראשונים ומתארת ילדות שמורכבת כולה מתחושת מרחב ופשטות. מבחינתה, “הייתי מתארת את הילדות שלי בתור ילדות של חופש, של ים, של בועה כלשהי”. התחושה הזו הייתה כה חזקה, עד שגם בתוך התל-אביביות הטיפוסית התקיימה הפרדה ברורה בין החול לבין כל מה שמעבר לו, כפי שסוול מסבירה: “גם בתוך הבועה התל אביבית היה את הבועה של חוף מציצים.”

המציאות הבועתית הזו בודדה אותה כמעט לחלוטין מהעולם שבחוץ, עד לרמה שבה התפיסה הגיאוגרפית שלה הייתה מוגבלת לגבולות החוף בלבד. “כזה עד גיל 16 הייתי בטוחה שהבימה זה דרום העיר”, היא מודה בצחוק ומשלימה את התמונה של אותן שנים ראשונות שבהן “הייתה ילדות ממש חופשיה על הים”.
מחשבים, מסלולי הייטק ושירות צבאי ביחידת 8200 בצפת– המסלול המקצועי של סוול נראה תחילה מחושב, יציב ורחוק שנות אור מעולם הבמה והמשחק. אך דווקא בתוך השגרה הצבאית האינטנסיבית והמרוחקת, הרחק מאורות הזרקורים, החל להתעורר בה הדחף לבחון כיוון חדש לגמרי.

איך הגעת לעולם המשחק ומתי הבנת שאת רוצה לבחור בזה כקריירה?
“עולם המשחק בעיקרון הגיע אליי בצבא, שהתחלתי כזה לחקות את המפקדים שלי ולעשות הופעות לבנות בחדר ואז זה גדל וכאילו היה לי איזה חלום ורציתי לנסות אותו. שירתי 8200, הכי לא קשור לתחום, אחרי הייתי במסלולי הייטק ואמרתי שאני רוצה לנסות את החלום הזה, לפני שאני ממשיכה במסלול הזה.”

החיקויים וההופעות הקטנות בחדר המגורים בצפת לא רק שימחו את החברות לחדר, אלא גם פתחו עבורה צוהר להבנה שמדובר בהרבה יותר משעשוע חולף. “לאט-לאט זה גדל וזה עשה טוב לאנשים וזה עשה טוב לי”, היא משחזרת. נקודת התפנית הממשית התרחשה בזכות מפקד שהאמין בה ואפשר לה לעשות את הצעדים הראשונים מחוץ לבסיס: “היה לי מפקד אכבר גבר, ששחרר אותי ללמוד פעם בשבוע קורס משחק אצל דורון בן דוד האחד והיחיד.”

הניצנים הראשונים של המודעות לבמה אמנם היו שם עוד בילדותה, אך רק בסיום השירות הצבאי היא האמינה שזה יכול להפוך למקצוע לחיים. “כן הייתי כזה בלהקת צופי תל אביב שהייתי צעירה, אבל זה היה חוגים”, היא מדגישה את ההבדל בין הילדות לבין ההחלטה הבוגרת לקחת את היצירה לקדמת הבמה.
ההחלטה הבוגרת לבחור במשחק כדרך חיים העמידה את סוול בפני מבחן המציאות. מלימודי התיאטרון ועד לרגע שבו הפרקטיקה המקצועית, החליפה את החלום, הדרך דרשה ממנה להבין מחדש את גבולות היכולת והתשוקה שלה לבמה.

לפני שהמשחק הפך לקריירה, בחרת גם במסלול אחר. מה גרם לך להבין שאת רוצה ללכת דווקא לכיוון הזה?
“אחרי שקיבלתי את מלכת היופי וראיתי באמת מה זה אומר לשחק, לא רק בחלום ואהבתי את זה מאוד.”

אבל עד שהגיעה אותה הנחיתה הרכה אל הסט המדובר, הדרך הייתה רצופה באתגרים מורכבים ובשורה ארוכה של טריקת דלתות. בעולם שבו דחייה היא שגרה יומית, סוול נדרשה לבנות חוסן נפשי בלתי מתפשר.
“מלא לא, מלא בומבה לאגו, לביטחון עצמי ולא ולא”, היא מודה בגילוי לב כשהיא חוזרת אל תקופת האודישנים הראשונה. מול הרצף הבלתי נגמר של התשובות השליליות, מה שהחזיק אותה מעל המים הייתה תחושת שליחות פנימית עמוקה: “היה לי פשוט ידיעה פנימית שזה לא סוף, שזה יגיע. אז לא ויתרתי ואחרי בערך אולי שלושת אלפים לא, קיבלתי כן.”

כשנשאלה אם באותה נקודה הרגישה שהקריירה שלה מתחילה לקבל כיוון ממשי, היא מתארת את עוצמת השינוי ברגע אחד מרוכז: “את מקבלת כן, זה כאילו… אתה ה’!”
עוד לפני הזינוק הגדול לתפקיד ראשי, היו אלו החוויות הלימודיות הקטנות על הסטים שהעניקו לה את הכוח והדרייב להמשיך ולא לוותר.

לפני ״מלכת היופי של ירושלים״, אילו תפקידים או חוויות מקצועיות היו משמעותיים עבורך בדרך?
“לפני מלכת היופי של ירושלים, שיחקתי בסצנה אחת בסדרה ‘ככה זה’, של דנה מודן ואסי כהן היה מבחינתי מדהים, כי כל האנשים שם סופר מוכשרים והם היו מאוד נחמדים. חפרתי להם מלא בהפסקת צהריים, מלא שאלות והיה להם לב ענק לענות לי על הכל בסבלנות. אני חושבת שזה נתן לי המון דרייב, כי זה היה תפקיד קטן של סצנה קטנה עם אנשים שאתה פוגש שנותנים לך קצת כוח להמשיך.”

איך הגעת לאודישן ל״מלכת היופי של ירושלים״?
“הגעתי לאודישן של ‘מלכת היופי של ירושלים’ דרך הסוכנת שלי ועברתי את השלב הראשון והשני ואז הם אמרו לי לא. רק אחרי ארבעה חודשים כבר התחילה הקורונה, העולם נהיה מטורלל, הם חזרו אליי והם רצו לראות אותי שוב.”

ומה גרם לך לרצות את התפקיד?
“כי זה תפקיד מושלם, שיש בו הכל מהכל, זה תקופתי, זאת אישה מהממת, ילדה משוגעת, כולל לב, תשוקה וגם המון קושי ומורכבות של להיות אישה בעולם ואני התאהבתי בה מהרגע הראשון.”

כדי להיכנס לנעליה של לונה ארמוזה ולמלא את המעטפת התקופתית והטמפרמנטית שלה, סוול נדרשה למחקר טוטאלי ומעמיק. היא חזרה לספסל הלימודים, גייסה את המורה להיסטוריה מהתיכון, ולמדה את שפת הגוף, הריקודים והלכי הרוח של התקופה.

“המון המון שיעורי היסטוריה. המון שיעורי היסטוריה”, היא מספרת על תהליך ההכנה. “נפגשתי עם המורה שלי להיסטוריה בתיכון, אריאלה המלכה, היא הייתה יושבת איתי ומלמדת אותי על התקופה הזאת ועל נשים בתקופה הזאת ואיך זה היה האצל והלכי, הבריטים והעות’מניים, היהודים והערבים והכל הכל. המון מוזיקה, המון סרטים להבין את השפת גוף, את ההלך רוח. המון שיעורי ריקוד עם קלוד ועם ישראל.”

ההחלטה של ההפקה להפקיד בידיה את התפקיד הראשי דרשה אומץ והיא עצמה יודעת להעריך את המעטפת המקצועית שניתנה לוותה לאורך כל הדרך. “המון חזרות, כי עם כמה שאני שחקנית טובה טובה, רק תיתנו לי הזדמנות, הייתי מאוד בוסרית”, היא אומרת בחיוך כשהיא נזכרת בצעדיה הראשונים על הסט. “הייתי בסרט ונעשו החלטה מאוד אמיצה לקחת אותי ולעזור לי בכל המעטפת שאני צריכה כדי להצליח את התפקיד הזה ונראה לי שעשינו עבודה טובה.”

העבודה על הסט הזה, שהתנהלה בצל מגפת הקורונה ולצד שינון אינסופי של טקסטים, הפכה עבורה למסע רגשי סוריאליסטי שטשטש לחלוטין את הגבולות בין המציאות לבין עולם המשחק.

“אני אגיד בקטנה שאני לא יודעת אם זה היה הכי מאתגר, אבל זה היה מאתגר בפעם ראשונה”, היא נזכרת בעומס ההוא. “כמויות של טקסט, באמת יותר מבגרות, כמויות כמויות של טקסט לשנן, יחד עם זה שהכל היה ריק כי היה קורונה ואת ממש מרגישה שאת חיה את הדבר הזה. זה לא סט אפילו, אף אחד לא ברחוב, אתה פשוט שם. הרבה פעמים, הייתי כזה וואו, איפה המציאות? איפה המשחק? מה קורה פה? זה היה מיינד פאק מטורף.”

התחושה שהיא חלק מפרויקט בעל משקל היסטורי, הרבה מעבר לעוד דרמה טלוויזיונית, הלכה והתחדדה דווקא ברגעים הקטנים והאפוליטיים ביותר של הצילומים. באחד מאותם ימי צילום מורכבים במזרח ירושלים, בתוך מבנה אבן עתיק שנותר קפוא בזמן, הגבולות בין העבר להווה התמוססו לחלוטין.

“הרגע הראשון על הסט זה היה כשצילמנו במועדון ארכיאולוגי כלשהו במזרח ירושלים והיה קורונה”, היא משחזרת את האווירה הבלתי נשכחת. “המבנה ההיסטורי הזה קיים שם בערך מאותה תקופה של הסדרה, גרם לי להרגיש כאילו אנחנו מחיים תקופה מאוד חשובה בהיסטוריה של הבנייה של המדינה שלנו והמורכבות של העם שלנו דרך סיפור דרמטי, תקופתי של משפחה של שלוש דורות.”

התחושה הזו העניקה למשחק שלה ערך מוסף עמוק בהרבה, מתוך הבנה שלכוח של המסך יש יכולת לחבר אנשים אל העבר שלהם. “יש לנו כאן הזדמנות להנגיש דברים נורא יפים וחשובים דרך מדיה שאנשים יכולים לקבל היום”, היא מפרטת. “כי ספרי היסטוריה וסרטי דוקו לפעמים הם נופלים בין הכיסאות, אבל סדרות כאלו אנשים רואים.”

כשהסדרה נרכשה על ידי נטפליקס והופצה ברחבי העולם, ההצלחה המקומית הפכה ברגע אחד לכרטיס הכניסה שלה אל הזירה הבינלאומית.

הסדרה הגיעה לקהל בינלאומי דרך נטפליקס. איך חווית את המעבר מהצלחה בישראל לחשיפה ברחבי העולם?
“הרגשתי את זה פעם ראשונה שטסנו לניו יורק כל הקאסט לפרמיירה. פתאום אנשים שמגיעים אלייך באנגלית ומדברים איתך על איך חיברת בין המשפחות שלהם וכמה הדמות שלך השפיעה עליהם, זה כאילו לחיות בסרט בפני עצמו. כאילו, חייתי בסרט בתוך סרט, זה היה ממש מגניב.”

החשיפה הבינלאומית והמפגש המפתיע עם מעריצים מעבר לים נתנו את האות לצעד המשמעותי הבא בחייה: האריזה, הפרידה הזמנית מתל אביב והמעבר ללב תעשיית הבידור העולמית בלוס אנג’לס.

מה הוביל אותך לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד הזה ולעבור ללוס אנג’לס?
“המעבר ללוס אנג’לס הגיע מתוך רצון לממש את הפוטנציאל שלי ולפרוץ גבולות, לעבוד בתעשייה הגדולה בעולם.”

איך נראית ההתאקלמות שם בתור שחקנית ישראלית שמנסה לפרוץ בתעשייה ההוליוודית?
“זה לא פשוט, יש המון אתגרים ודינמיקות מורכבות, בטח בתור ישראלית, אבל אני גאה במי שאני ובמקום שממנו הגעתי. אני מאמינה שכשאתה נאמן לעצמך ולמקורות שלך, זה בסופו של דבר מה שמביא את הייחוד שלך למסך.”

היכולת הזו להישען על יצירה עצמית ועל הקשר החם עם הסביבה הקרובה מקבלת משנה תוקף כשנלוות אליה גם עמידה איתנה על עקרונותיה ועל הזהות שלה, במיוחד מאז שאירועי הטרגיים של שביעי באוקטובר שינו את פני המציאות עבור ישראלים רבים בעולם.

מאז 7 באוקטובר בחרת להשתמש בפלטפורמה שלך כדי לפעול למען ההסברה הישראלית. בתור שחקנית ישראלית שחיה ופועלת בחו״ל, האם הרגשת שלבחירה הזו הייתה השפעה גם על הקריירה שלך, על האודישנים, ההצעות או היחס של התעשייה אלייך?
“אלו הערכים שגדלתי עליהם ויש לי קול ואני לא מתחרטת על שום צעד שעשיתי בהסברה בשביל ישראל.”

לצד הדמויות התקופתיות והרכות, הדרך המקצועית של סוול הציבה בפניה גם אתגרים פיזיים ונפשיים מסוג חדש לגמרי. בגיל 16 היא הייתה עדה לטראומה מורכבת כשנכחה בפיגוע בתל אביב – חוויה מטלטלת שליוותה אותה שנים. כשהתבקשה להיכנס לנעליה של מפקדת לוחמת, היא נדרשה לחזור אל אותם מקומות מורכבים ולגייס תעצומות נפש חדשות.

כשאת מסתכלת על הדרך שעשית עד היום, איזה תפקיד הכי לימד אותך משהו על עצמך כשחקנית?
“חד משמעית התפקיד בטנקיסטיות, זה סרט שעוד לא יצא, אני מקווה שייצא השנה. אני חושבת שזה התפקיד הכי רחוק ממני שעשיתי אי פעם. אני נשמעת אחרת, אני נראית אחרת, אני הולכת אחרת.וגם לחשוב כמו מפקדת פלוגה טנקיסטיות, כמו מפקדת לוחמת, זה משהו שלא היה בארסנל שלי בכלל. כשהייתי בפיגוע בגיל 16 קפאתי, לא דיברתי איזה שלושה חודשים עם אף אחד וללמוד להיכנס לתוך המיינדסט הזה, זה היה חתיכת מסע מטורף.”

מה היית רוצה שאנשים בתעשייה הבינלאומית יבינו על ישראלים ועל החיים בישראל שהם אולי לא מכירים?
“על החיים בארץ. בעיקר הייתי רוצה שיותר ירגישו את תחושת לאומיות שיש לנו. זה משהו שקצת נמחק מהעולם לדעתי והוא נורא נורא יפה, אהבת הארץ שלך, אהבת הערכים שעליהם הוקמה הארץ שלך. אולי זה קצת שיפוטי, אבל הרבה מהאנשים שראיתי, גם בתעשייה וגם לא בתעשייה בחו”ל הם קצת אבודים. אין שורשים חזקים שמקרקעים וכאן עם כל מה שאנחנו עוברים ועם השכול והסיטואציות הביזריות והחום והטילים והכל, כולנו נורא מושרשים. אני חושבת שאם היה אפשר להעביר את התחושה הזאת לאנשים, הם היו מבינים אותנו הרבה יותר.”

היום, כשהיא מחזיקה גם בכובע השחקנית וגם בכובע היוצרת, המבט שלה מופנה קדימה אל היעדים הבאים.
היום, כשאת כבר גם שחקנית וגם יוצרת, איך היית רוצה שהקריירה שלך תיראה בעוד כמה שנים?
“הייתי רוצה לכתוב, נגיד שנה מושלמת מבחינתי, אני מצלמת סרט אחד, סדרה אחת ועוד פרויקט שאני כתבתי, גם אם זה סרט או סדרה. עסק ודברים שקשורים לישראל וליהודים, החלום זה לעשות סרטי פנטזיה וזאת הסיבה שעברתי להולי, מלכתחילה, כי אין את זה פה.”

צלם: גל בומנדיל | ניהול הפקה וקריאייטיב: נועה נרדע | לוקיישן: מוזיאון ארץ ישראל | אסיסטנט צילום: מעין אביבי | סטיילינג: ספיר סנקר | ביגוד: אליזבנטה פרנקי, DELUR, ירון מינקובסקי, תכשיטים: ענבר אבינרי, ATUA STUDIO | איפור: שיר אגמי בוקובזה | שיער: דוידי | סושיאל מדיה: socialnoy