נטע דנינו: “היום אני מבינה שהילדות שלי עיצבה כמעט כל חלק באישה שאני”

אופנה תמיד הייתה חלק מנטע דנינו, אבל ברשת מכירים אותה בעיקר כיוצרת תוכן ומשפיענית שמביאה סטייל בלתי מתפשר לצד אמת חסרת פילטרים. בחיים האישיים היא גרושה ואמא לשני בנים, שמנהלת בעשר אצבעות שילוב של קריירה, אימהות ועשייה חברתית עמוקה עם נערות בסיכון. בראיון השער החשוף הזה היא חוזרת לילדות המורכבת שבה נפגעה ומספרת איך הבגדים הפכו משריון הישרדותי לכלי של ביטוי ועוצמה: “היום אני מבינה שהילדות שלי עיצבה כמעט כל חלק באישה שאני”.

“הייתי ילדה יפה מאוד”, היא נזכרת בחיוך ומחזירה אותנו בבת אחת אל הימים הראשונים שעיצבו את חייה. “אבל היום אני מבינה שיופי הוא הדבר הכי פחות חשוב בסיפור שלי”. הסיפור של נטע דנינו באמת לא התחיל תחת האורות הנוצצים של עולם האופנה והתחנות הראשונות בחייה הניחו יסודות מורכבים וחשופים בהרבה ממה שנראה לעין. מאחורי הנראות המרשימה הזו הסתתרה נפש תוססת שלא הפסיקה לחפש משמעות וקשר, ילדה קטנה עם אנרגיות גבוהות שפשוט אהבה להיות ליד מבוגרים, להקשיב להם, לשאול שאלות ולהבין את העולם, בעיקר כי תמיד הרגישה מבוגרת בהרבה לגילה.

“הבגרות המוקדמת הזו לא הגיעה במקרה”, היא אומרת ומשרטטת במילים את חוסר השקט שליווה אותה לאורך שנים ארוכות, כשרק חיפשה מקום שירגיש מוגן, חם ואנושי במציאות תזזיתית שאין בה עוגן אמיתי. המחסור ביציבות רגשית שלח אותה למסע נדודים מתמיד כבר מגיל צעיר. “בדיעבד אני מבינה שהייתי גם ילדה שחיפשה בית, לא במובן הפיזי אלא במובן הרגשי. הסתובבתי הרבה בין בתים, בין אנשים, מחפשת חום, ביטחון ותחושת שייכות”.

השבר הגדול ביותר, כך מתברר, התרחש דווקא בתוך המעגל המצומצם והקרוב ביותר, במקומות שאמורים היו לשמש לה כרשת הביטחון היציבה והטבעית ביותר, מה שהפך את החוויה למטלטלת ומפרקת פי כמה. הפגיעה מינית הגיעה ממי שהיה חלק בלתי נפרד מנוף חייה הקרובים, פגיעה שסדקה את תמצית המושג של משפחה ומוגנות: “דווקא במקום שהיה אמור להגן עליי, לשמור עליי מכל משמר ולהיות הכי בטוח בעולם- שם נפגעתי הכי הרבה ומשם נשאתי סודות כבדים מדי לילדה קטנה. בגלל זה חיפשתי את מה שהיה חסר לי במקומות אחרים”.

ההסתובבות הזו בחוץ, ללא השגחה קרובה או עין מכוונת שתעצור ותבדוק מה שלמה, הותירה בה סימנים עמוקים של חופש כפוי, חופש שהיה למעשה בדידות אחת גדולה והיעדר גבולות מוחשי. “הייתי ילדה בלי גבולות במובן העמוק של המילה”, היא אומרת והתמונות שעולות בדבריה ממחישות את עוצמת הניתוק של הסביבה ממנה, “לא היה מי שיעצור וישאל מה עובר עליי באמת”. היא נזכרת בעצמה כילדה קטנה, כזו שהולכת יחפה על אספלט רותח ומסתובבת שעות בחוץ מבלי שאף אחד יעצור לשאול למה, או ינסה להבין עם אילו סודות מורכבים היא הולכת לישון בלילה ועם אילו מחשבות קשות בתוך הבית היא קמה בבוקר, מציאות קשוחה שהשאירה אותה לבד לגמרי מול העולם.

הרבה אנשים ראו ילדה יפה, שמחה, חברותית ומלאת אנרגיה, אבל מעט מאוד אנשים ראו את הבדידות, את הכמיהה שיראו אותה באמת ואת הצורך העצום באהבה, בהגנה ובתחושת ערך. החזות החיצונית המטעה שלה גרמה לכולם לחשוב שהכול מתנהל כשורה, בזמן שבפנים התחוללה סערה שאיש לא נחשף אליה או ניסה להבין את עומקה.
“היום אני מבינה שהילדות שלי עיצבה כמעט כל חלק באישה שאני”, היא מסבירה ומחברת בין חוויות העבר לבין הראייה החדה שיש לה כיום כלפי אחרים, “היא לימדה אותי להיות עצמאית, חזקה ועמידה, אבל גם השאירה בי רגישות גדולה לאנשים שלא רואים אותם”. התובנה הזו מלווה אותה בכל צעד ומסבירה אולי יותר מכל מדוע היא תמיד מזהה את מי שיושב בשקט בפינה או מחייך כלפי חוץ בזמן שהוא מחזיק עולם שלם בפנים, פשוט כי פעם היא הייתה הילדה הזאת בעצמה.

נטע, את מתארת ילדות שהייתה, לצד הכול, שמחה מאוד. היית ילדה יפה, רוקדת, מלאת חיים. איך השמחה הטבעית הזו הגנה עלייך ואולי גם איך היא גרמה לסביבה לפספס את מה שעברת?
“השמחה הייתה מנגנון ההישרדות שלי. היא הייתה הדרך שלי להמשיך לחיות, להמשיך לחלום ולהאמין שיש עולם טוב יותר מחוץ למה שחוויתי. אבל באותה נשימה, היא גם גרמה להרבה אנשים לחשוב שהכול בסדר. אנשים מצפים לראות כאב בצורה מסוימת, ואני הייתי הילדה שמחייכת, רוקדת ומופיעה. אף אחד לא חשב להסתכל קצת יותר עמוק”.

ספרי לי קצת על הילדות שלך במבט רחב יותר, מעבר לשמחה שהפגנת החוצה.
“הילדות שלי הייתה מורכבת. מצד אחד היו בה רגעים יפים, חברים, ריקוד, אהבה לאסתטיקה וחלומות גדולים. מצד שני היו בה חוויות שילדה לא אמורה לעבור. גדלתי מהר מאוד. למדתי מגיל צעיר לסמוך בעיקר על עצמי, אבל גם למדתי למצוא אור בתוך מקומות חשוכים”.

כשמביטים לאחור על אותה תקופה, עולה השאלה האם בכלל הייתה מערכת תמיכה או דמות מבוגרת שהצליחה לקרוא בין השורות ולזהות את המצוקה, אך נטע מודה שהסימנים היו שם והחברה פשוט נטתה להתעלם מהם כל עוד הסיפור לא נאמר בקול רם ומפורש. “בדיעבד היו אנשים שראו חלקים, אבל לא באמת את התמונה המלאה”, היא אומרת ומסכמת את הנטייה האנושית לפספס את מה שמתרחש ממש מול העיניים, “הרבה פעמים אנשים רואים סימנים רק אחרי שמספרים להם את הסיפור”.

מה היית רוצה להגיד למי שמצפה מנפגעי טראומה להיות בצורה מסוימת?
“שטראומה לא נראית אותו דבר אצל כולם. יש מי שמתפרק ויש מי שממשיך לתפקד. יש מי שבוכה ויש מי שמחייך. העובדה שמישהו מצליח לקום בבוקר, להתלבש יפה או לעבוד, לא אומרת שלא כואב לו. הגיע הזמן להפסיק למדוד כאב לפי מראה חיצוני.”

היכולת הזו לשמור על חזות מתפקדת דרשה ממנה להחזיק את הסודות קרוב מאוד ללב, הרחק מעיניהם של האנשים סביבה. הדרך אל השיתוף וההחלמה לא עברה דרך עימום הזיכרונות או ניסיונות לפיוס עם העבר, אלא מתוך הבנה עמוקה שהכוח האמיתי נמצא בבחירות שהיא עושה בהווה, עבור עצמה. “הרבה שנים שמרתי דברים בפנים”, היא מודה כשאנו מדברות על התגובה של הסביבה הקרובה ועל האנשים שהיו חלק מאותה ילדות פגועה, “היום אני מבינה שלשתף זו לא חולשה אלא כוח”. לגבי מי שפגעו בה, נטע מבהירה שהיא לא מחפשת אישורים חיצוניים או החלפת האשמות. “אין לי צורך בסגירת מעגל מולם. הסגירה שלי היא מולי, מול החיים שלי ומול הבחירה לא לתת להם להגדיר אותי”.
מתוך המקום המפוכח הזה, עצם השאלה על “כפרה” כמעט ולא רלוונטית עבורה, שכן היא מסרבת להשאיר את האשמה אצל מי שנפגע. נטע מעדיפה לקחת את כל אותם משקעים ולהמיר אותם באנרגיה של עשייה, נתינה וצמיחה, מתוך הבנה שהתיקון האמיתי לא מגיע מתוך חרטה על העבר, אלא מתוך בחירה חופשית בהווה.

כיום כאישה, איך את מכפרת על מה שעברת?
“אני לא חושבת שאני צריכה לכפר על משהו שלא היה באשמתי. אני בוחרת לרפא. אני מרפאת דרך ההורות שלי, דרך העשייה שלי, דרך הנתינה שלי לנשים ולנערות. זו התשובה שלי לכאב.”

החיפוש המוקדם הזה אחר עוגן יציב שלח אותה, כמעט באופן טבעי, אל עולם האסתטיקה והלבוש. מה שהתחיל בילדותה כניסיון אינטואיטיבי לייצר שליטה וסדר בתוך מציאות סוערת, עבר יחד איתה תהליך של התבגרות וזיקוק, והפך עם השנים ממסך מגן להצהרה של נוכחות.

האם האופנה הייתה סוג של שריון?
“כן. כשהייתי ילדה הבנתי מהר מאוד שכאשר אני מסודרת, מטופחת ומדויקת, אני מרגישה חזקה יותר. אבל עם השנים האופנה הפסיקה להיות שריון והפכה להיות ביטוי. היום אני לא מתלבשת כדי להסתתר אלא כדי להביע את עצמי.”

הצורך הזה בביטוי עצמי מוגן ובגבולות ברורים מנחה אותה כיום לא רק מול המראה, אלא בעיקר בתוך הבית שהקימה, כשהיא מתרגמת את חוויות העבר הקשוחות למצפן קשוב וערני עבור שני בניה.

כאמא, את יותר חרדתית או שומרת על ילדייך בגלל מה שעברת?
“אני בהחלט ערנית יותר. אני לא מגדלת ילדים מתוך פחד, אבל אני כן מגדלת אותם מתוך מודעות. חשוב לי שהם ידעו להציב גבולות, לדבר, לשתף ולהבין שאף אחד לא רשאי לפגוע בהם.”

כשמביטים על מסלול חייה, קל להתפתות לקלישאה שלפיה הטראומות הן אלו שיוצרות חוסן, אך נטע מסרבת לתת את הקרדיט לקושי. היא מבקשת להזכיר שהעוצמה תמיד הייתה שם, בפנים והניסיון פשוט אילץ אותה לחדד את הכלים שאיתם הגיעה לעולם. “אני חושבת שנולדתי עם כוח פנימי, אבל החיים בהחלט חידדו אותו”, היא אומרת בכנות ומותירה תובנה ברורה על היכולת לצמוח מחדש, “הייתי שמחה ללמוד חלק מהשיעורים בדרך קלה יותר, אבל אם יש משהו שלמדתי זה שגם אחרי נפילות אפשר לקום מחדש”.

מהי אופנה אמיתית בעינייך?
“אופנה אמיתית היא זהות. היא לא לוגו ולא טרנד. היא לדעת מי את ולהתלבש בהתאם. אני אוהבת פריטים עם אופי, עם סיפור. בעיניי סטייל הוא הרבה יותר ביטחון עצמי מאשר תג מחיר.”

התובנות העמוקות שנטע גיבשה מול המראה ובתוך הבית לא נשארו רק בגבולות הפרטיים שלה והן הפכו עבורה למנוע ליציאה אל החברה. מתוך זיכרון ברור של הבדידות והיעדר הגבולות שחוותה בילדותה, היא בוחרת לפגוש כיום נערות שנמצאות בדיוק בנקודות התורפה האלו ומנצלת את הכלים הוויזואליים של עולם הביוטי כגשר ליצירת קשר אמיתי ומשנה חיים.

למה העבודה עם נערות בסיכון היא שליחות עבורך?
“כי אני יודעת מה זה להיות ילדה שמרגישה לא נראית. האיפור הוא רק כלי, מה שאני באמת מנסה ללמד אותן זה ערך עצמי, נוכחות, אמונה בעצמן והבנה שהעבר שלהן לא קובע את העתיד שלהן.”

הצורך המובהק הזה ביצירת מרחב בטוח ומוגן קיבל משנה תוקף גם לאור מסלול חייה הזוגיים; היסטוריה של חיי אהבה רוויי טלטלות, אכזבות ומשברי אמון עמוקים שהתנהלו לא פעם תחת עין ציבורית. דווקא מתוך אותן פגיעות חוזרות ונשנות במקומות שאמורים היו להיות לה לעוגן, נטע בחרה לצמוח חזקה ומגוננת יותר. כיום, היא בוחרת לקחת את כל אותם שיעורי חיים מורכבים ולתרגם אותם ישירות לתוך האימהות שלה, מתוך נחישות וערנות להעניק לבניה את הכלים והערכים שיבטיחו להם מציאות בריאה ויציבה בהרבה.

איך את בונה לבנים שלך מודל של גבריות בריאה?
“דרך דוגמה אישית. אני מלמדת אותם שכוח לא בא על חשבון רגישות. שגבר אמיתי יודע לכבד, להקשיב, להכיל ולהיות אחראי למעשים שלו.”

איך לומדים לדבר שפה שלא שמעת מעולם?
“בהתחלה בכוח. אחר כך מתוך הרגל. כל משפט שלא שמעתי בילדות, החלטתי להגיד לעצמי ולילדים שלי. היום זו כבר השפה הטבעית בבית שלנו.”

כשמקשיבים לנחישות הזו, קל להעריץ את תעצומות הנפש ולתהות מאיפה מגיע כל הכוח הזה, אך נטע עצמה מסרבת להתעטף בטייטל של גיבורת-על. היא מורידה את הדיון מיד לקרקע המציאות ומבהירה שהמניע שלה הוא פשוט ההכרה בחובות שלה כלפי העתיד. “אני לא מרגישה חזקה במיוחד. אני פשוט עושה מה שצריך לעשות”, היא אומרת בכנות, “יש לי שני ילדים שמסתכלים עליי, יש לי אחריות לחיים שלי, ואין לי את הפריבילגיה לוותר לעצמי”.

האחריות הזו מלווה גם בתובנה המפוכחת והכואבת, שאיש לא יבוא להציל אותך אם לא תדברי. כשאנו חוזרות לרגע אל אותם ימי ילדות מורכבים, היא מספקת הצצה כמעט אירונית לנטייה של החברה להעלים עין כל עוד הדברים לא צפים מעל פני השטח.

מישהו זיהה מה את עוברת?
“שבדיעבד אף אחד לא ראה כי השמחה שלי טשטשה את הסימנים המעידים אבל כשסיפרתי וחשפתי לאנשים הקרובים אליי אז לא האמינו לי וציפו ממני להמשיך הלאה כי זה קרה מזמן ובעיקר להשתיק אותי.”

האם מה שעברת פגע ביכולת שלך למצוא פרטנר?
“בוודאי. חוויות קשות משפיעות על אמון. אבל אני לא נותנת להן לסגור לי את הלב. אני עדיין מאמינה שיש אנשים טובים ושאפשר לבנות קשר בריא.”

איך את חיה בשלום עם השילוב בין פוסט טראומה לאופטימיות?
“כי שניהם אמת. אפשר לשאת כאב ועדיין לאהוב את החיים. אפשר לזכור מה עברתי ועדיין להתרגש מהעתיד. מבחינתי זו לא סתירה.”

מהי אהבה ראויה בעינייך היום?
“אהבה שלא צריך להילחם עליה. אהבה שיש בה שקט, ביטחון, כבוד, נאמנות ועקביות. אהבה שמרגישה בית ולא מלחמה.”

מה נותן לך השראה להמשיך קדימה?
“הילדים שלי, האמונה שלי והידיעה שתמיד יש עוד פרק בסיפור. גם ברגעים הכי קשים האמנתי שיש אור בקצה הדרך.”

למה חשוב לך לא להצטייר כקורבן?
“כי מה שקרה לי הוא חלק מהסיפור שלי, אבל הוא לא הסיפור כולו. אני רוצה שנשים יבינו שאפשר להיפגע ועדיין להמשיך לחיות, לחלום, להצליח, לצחוק ולהיות מאושרות.”

היכולת הזו להחזיק את הכל, להוביל ולהעניק השראה לאחרות חושפת גם את אחד המנגנונים העמוקים ביותר שפיתחה לאורך השנים, זה שהפך את הנתינה לטבע שני ואת הקבלה לאתגר שעדיין דורש פיצוח. “כנראה כי מגיל צעיר למדתי להיות זו שמחזיקה את הכול”, היא מודה בגילוי לב כשאנחנו מדברות על הקושי לשחרר אחיזה, “לתת תמיד היה לי טבעי. לקבל זו עדיין למידה עבורי, כי לקבל דורש פגיעות ואמון”.

הצורך הזה באמון וביציבות מנחה אותה כיום גם בבואה לחשוב על המקום שבן זוג עתידי יתפוס בחייה. אחרי שנים של סערות, היא כבר לא מחפשת דרמות או מחוות גרנדיוזיות, אלא עוגן אמיתי ופשוט.

מה את מחפשת בפרטנר לחיים?
“שקט. יציבות. יושרה. אדם טוב עם לב טוב. מישהו שלא ינסה לשנות אותי אלא ילך לצדי. מישהו שהמילים והמעשים שלו תמיד יהיו באותו מקום.”

אבל לצד החיפוש אחר השקט שלה, כשנטע מביטה החוצה על מה שקורה מסביב, היא לא מסוגלת לשתוק. מתוך המקום שלה, שמכיר מקרוב את המשמעות של פגיעה, היא מדברת על נושא שכואב לה ולעוד המון נשים במדינה ומצביעה על מציאות שפשוט חייבת להשתנות. “זה כואב ומכעיס. פגיעה מינית לא מסתיימת ביום שבו היא מתרחשת, היא מלווה אנשים שנים”, היא אומרת בכנות חותכת, “כשנפגעות רואות ענישה מקלה, הן עלולות להרגיש שהכאב שלהן לא באמת נספר. בעיניי מערכת המשפט צריכה להעביר מסר ברור הרבה יותר של אחריות והרתעה”.

מה החלום שלך?
“החלום שלי פשוט. לגדל שני בנים טובים ומאושרים, להמשיך להשפיע ולעזור לאנשים, למצוא אהבה בריאה ואמיתית, ולהגיע לגיל מבוגר כשאני יודעת שהפכתי את כל מה שעברתי למשהו טוב עבור אחרים. זו הצלחה מבחינתי.”

צילום: גל בומנדיל | לוקיישן: מלון אלמינה תל אביב-יפו | ניהול הפקה: חן הלברטל | סטיילינג: בת-שבע זוהר | ביגוד: YAELK98, דנה שפירא, מיס הלברטל | תכשיטים: KISSLER_JEWELRY | איפור: ענבל אטיאס | שיער: אגם כלפון | סושיאל מדיה: קרינה קובלנקו