כשהיה ילד קטן, מתיו בלאזי נהג להתרוצץ בין הגלים בביאריץ, בזמן שמשפחתו הגיעה מהפירנאים כדי להעביר את חופשות הקיץ על קו החוף. קשה להאמין שאותו ילד ששיחק בחול יהפוך יום אחד למנהל האמנותי שיצעיד את דוגמניות שאנל על אותו החוף ממש. תצוגת הקרוז הראשונה שלו עבור הבית הצרפתי לא הייתה רק אירוע אופנה, אלא סגירת מעגל אישית ומרגשת שהתכתבה עם המורשת של קוקו שאנל בצורה רעננה ונטולת מאמץ.
הבחירה בביאריץ אינה מקרית. בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, קוקו שאנל הגיעה לעיירת הנופש הזו עם אהובה בוי קאפל. המקום הפך למקלט לאינטלקטואלים ואמנים שברחו מפריז, ושם היא הגתה את הרעיון להקים את בית האופנה שלה תוך שהיא שואבת השראה מבגדי העבודה של הדייגים המקומיים ומהאסתטיקה המעשית של חבל הבסקים. בלאזי חקר לעומק את התקופה הזו, ובין לוחות ההשראה שלו ניתן היה למצוא כרזות דקו וצילומים של פיקאסו ודאלי לצד סקיצות מקוריות של המותג.
המסלול עצמו כוסה בשטיח בז’ שדימה חול ים, ועליו הופיעו פריטים שנראו כאילו נשטפו מהאוקיינוס אל תוך המלתחה של האישה המודרנית. עגילי צדפים, רקמות דמויות אקווריום ועיטורי אלמוגים ושושנות ים השתלבו לצד חצאיות בהשראת שמשיות חוף וחליפות טוויד שנראו כמו מגבות פסים יוקרתיות. לצד אלו בלטו משחקי פרופורציות של ז’קטים מחויטים באורך קרופ ושמלות צעיף ממשי שנעו עם הרוח.
התצוגה נפתחה בגרסה מודרנית לשמלה השחורה הקטנה האיקונית משנת 1926, עם מחשוף V עמוק ותפרים גאומטריים, מחווה למהפכה שחוגגת השנה מאה. בלאזי הסביר שהשמלה הזו הייתה למעשה שמלת נקמה של שאנל, שלקחה את מדי המשרתות מהמעמד ממנו הגיעה והפכה אותם לשיא האופנה עבור האצולה. את הרוח הדמוקרטית הזו הוא מביא גם היום, כשהוא מציג חולצות פסים יומיומיות וחליפות כותנה במראה משומש, שלא מפחדות להיראות פשוטות ויוקרתיות בו זמנית.
החומרים שנבחרו לקולקציה נעים בין הגולמי למתוחכם, עם דגש על טקסטורות שמרגישות חיות. בלאזי השתמש בכותנה דריל עמידה ובבדי סריג במראה “מכובס” המעניקים תחושה של בגד שכבר חווה יום שלם בשמש ובמלח. לצד אלו הופיעו עבודות תחרה מורכבות בצורת עצי ביאריץ שכיסו חליפות שלמות, ומעיל דמוי קשקשי דגים בגימור מוזהב, שהעניקו למראה החוף נופך של הוט קוטור נוצץ.
עולם ההדפסים והעיטורים שאב השראה ישירה מהחיים על קו המים, החל מפסי ה”מרינייר” המזוהים עם המלחים ופיקאסו, ועד להדפסים גאומטריים של שמשיות ופסים של מגבות חוף. בלאזי לקח את המוטיבים הימיים צעד קדימה עם רקמות חרוזים עשירות שיצרו אשליה של אקווריום בתנועה, ושילב מוטיבים של רשתות דייגים שהפכו לבדים שקופים וסקסיים אך שומרים על תחכום אירופאי.
אחד המאפיינים הבולטים בקולקציה היה הניגוד בין הבגדים הקלילים לאקססוריז כבדי המשקל. בלאזי שלח אל המסלול תיקי סל עצומים מקש ותיקי נשיאה מבד דריל בגדלים אימתניים, שנראו כאילו נועדו להכיל חיים שלמים בתוכם. התיקים הגדולים העניקו למראה השייטת הקלאסי טוויסט מודרני ופרקטי, שהשתלב עם תיק הרזין הכחול והעמיד למים – פריט טכנולוגי שהמעצב הצהיר בגאווה שאפשר אפילו לשחות איתו.
עוד רגע מדובר היה הופעתן של שמלות בהדפסי עיתון, רעיון שבלאזי ייחס לציטוט של גבריאל שאנל על אהבתה לקריאת עיתונים כמו גברים. הניסוח הויזואלי הזה הזכיר לרבים את הלוק המיתולוגי של קארי בראדשו, והחזיר למרכז הבמה את השימוש בטקסט כאלמנט עיצובי כפי שעשו בעבר גם סקיאפרלי וגליאנו.
בגזרת ההנעלה, הסנדלים המוזהבים בעלי העקב בלבד עוררו סקרנות רבה בקרב המבקרים. העיצוב המינימליסטי שהשאיר את רוב כף הרגל עירומה יצר אשליה של הליכה באוויר, מה שעורר השוואות מידיות לסנדלים המכונפים של האל הרמס (או מרקוריוס) מהמיתולוגיה. בלאזי הוכיח שוב שהוא יודע לקחת מיתוסים והיסטוריה, לנער מהם את האבק ולהגיש אותם כחלק בלתי נפרד מאופנת הרחוב והמסלול של ימינו.
