מט גאלה 2026 התקיים אמש (4.5) תחת כותרת כמעט פרובוקטיבית בפשטותה: “Fashion is Art” (אופנה היא אומנות). מכון התלבושות של מוזיאון המט מבקש להציב עיצוב אופנה בתוך רצף היסטורי של יצירה לצד ציור, פיסול וארטיפקטים תרבותיים אחרים. זו לא הפעם הראשונה שאופנה דורשת הכרה כתחום אמנותי, אבל השנה ההצהרה הזו נזרקת כמו גפרור דולק בשדה קוצים.
מה נשתנה המט הזה? מאחורי האירוע עומדת גם נוכחות חריגה. מייסד אמזון ג’ף בזוס ואשתו הטרייה לורן סאנצ’ז נכנסו השנה ככוח מממן מרכזי וכיושבי ראש של כבוד. המעבר הזה – ממוסדות תרבות במימון מבוזר להון תאגידי מרוכז בידיים בודדות – אמנם לא משנה בהכרח את הלוקים על המדרגות, אבל הוא משנה את מה שהם מייצגים ואת החוקים שתחתיהם הם פועלים או חותרים.
אין הפסקות שירותים
התגובות לא איחרו להגיע. מחוץ למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הופיעו מיצגי מחאה של קבוצות אקטיביסטיות שונות. הבולט והאבסורדי ביניהם, בעיניי, היו מאות בקבוקים עם נוזל המדמה שתן סביב המוזיאון – רפרנס חד לפרשייה בה נחשף כי עובדי אמזון נאלצים לוותר על הפסקות שירותים בזמן העבודה. זה דימוי שקשה לעכל בתוך ההקשר של המט גאלה, דווקא בגלל הפער שהוא מייצר.
יש כאן כמעט התנגשות בין שני סוגי גופים. על השטיח האדום, הגוף מוצג כאובייקט אמנותי ומופשט מכל צורך גשמי. מולו, הגוף האנושי שמאפשר את כל זה – כזה שנדרש להתעלם מצרכים פיזיולוגיים בסיסיים כדי לעמוד בדרישות של הבוס. הצבה של בקבוקי שתן בתוך המרחב הזה לא רק מבקרת תנאי עבודה, אלא מפרקת את האשליה שהאסתטיקה מתקיימת בנפרד מהחומריות שלה.
וזה עוד בלי להסתכל על טיילה במט גאלה 2025 ולשאול – איך לעזאזל הלכת לעשות פיפי?
הון, שלטון, חצאית עיפרון
היחס לאופנה לא מנותק ממי שעומד מאחוריה. כאמנות שמובלת במידה רבה על ידי קוויריים ונשים, היא נדחקת לעיתים מחוץ למה שמוגדר “רציני”. הביקורת עליה מוצגת כעליונות אינטלקטואלית או כביקורת על קפיטליזם, אבל היא נושאת גם מטען מגדרי ברור – לא רק מי מייצר אסתטיקה, אלא גם מי רשאי ליהנות ממנה בלי להיתפס כשטחי. כל זה מתקיים במקביל לעלייה של תרבות המנוספרה והתחזקות שיח על אגרסיה ושליטה, שבו צניעות וערכי משפחה שמרניים הופכים לכלי מרסן ומחליש. כך, צמצום ביטוי חיצוני אינו רק עניין של טעם, אלא חלק ממאבק רחב יותר על אוטונומיה.
בתוך כל זה, חשוב לזכור שגם אמנות “גבוהה” מעולם לא הייתה חופשית לחלוטין. היא נשענה על פטרונים – כנסייה, מלוכה, הון.
הציור, הפיסול, הארכיטקטורה – כולם התאפשרו בעיקר בתוך מערכות כוח ותחת נרטיב מוכתב. ההבדל הוא שכיום, הפטרון (או יותר נכון אשתו) הוא חלק גלוי מהשיח. הוא לא רק מממן את האמנות – הוא משנה את האופן שבו היא מורשית להתבטא.
במובן הזה, המט גאלה של 2026 אינו חריגה אלא הסלמה של תהליך קיים. הוא חושף את מה שתמיד היה שם – את התלות בין יצירה לבין כוח, בין אסתטיקה לבין מערכת כלכלית, בין ביטוי אישי לבין תנאים שמאפשרים אותו. והוא עושה זאת בזמן אמת, מול קהל שהופך מודע יותר ומתנגד להקשרים האלה.
מקום בשולחן
הכותרת השנה מעלה תהייה מטרידה. הרי – ברור שאופנה היא אמנות, ובמיוחד ברור שמחלקת התלבושות של מוזיאון המט תחשוב כך. אז למה לציין את המובן מאליו?
אולי כי יש פה מישהו שקנה מתנה נחמדה לאשתו. כשגבר אלפא צריך להצדיק רכישה בעיניי חבריו למנוספרה, הוא תמיד ידבר על “השקעה עתידית” או “פרוייקט שימור” או “שוק בצמיחה”. העניין הוא שהמישהו הזה יכול לקנות תעשייה שלמה, והקהל הרחב לא ממש אוהב את זה.
ייתכן גם שעצם הבקשה להשוות בין אופנה לבין “אמנות גבוהה מקובלת” היא ביטוי של חרדה מערעור ההיררכיה הקיימת. אולי מדובר בניסיון עקיף להצדיק אופנה כאומנות בעולם קפיטליסטי גברי, ולאשרר לה מקום בשולחן האמנויות ה”ראויות” – במקום לפנות לה את המקום להתקיים באופן טבעי?
ייתכן. אבל אמנות מעולם לא ביקשה רשות לשבת בשולחן – והיא לא תתחיל עכשיו.
