המעבר בין דפי הנוסחאות היבשים של הסטטיסטיקה לבין המקצבים הבועטים של עולם הראפ והיפ-הופ עשוי להיראות לרבים כסתירה מוחלטת, אבל אצל קורן דהן מדובר בשני זרמים של אותה האמת. קורן, המוכר לקהל שלו כ”קורנז”, הוא דמות שמסרבת להיכנע לתבניות המוכרות של תעשיית המוזיקה המקומית; הוא מחזיק בשני תארים אקדמיים ומלמד סטודנטים הסתברות, אך בו בזמן מנסח טקסטים חשופים שהפכו לקולו של דור שלם. זהו סיפור על אבולוציה של אמן, מהילד המופנם ששיחק משחקי מחשב ועד לראפר שעומד על הבמות הגדולות ביותר ולא מפחד להטיח את האמת בפרצוף.

השם “קורנז”, שמלווה אותו היום על הפוסטרים, לא הגיע ממשרד מיתוג מלוטש אלא דווקא מחדר הילדים, עוד בימים שהמציאות הווירטואלית הייתה המפלט היחיד שלו. “למעשה קורנז זה הגיע ממשחק מחשב ששיחקתי בכיתה ח’ וזה הפך לכינוי שלי עוד לפני שהייתי עושה מוזיקה. כמעט קראו לי קורנז 1-2-3 בגדול, אז מזל שלא קראתי לעצמי ככה”, הוא נזכר בחיוך על הדרך שבה מיתוג מקרי הפך לשם במה שלו. “בכיתה י”א-י”ב כשהתחלתי לכתוב שירים והתחלתי באמת את הדרך שלי כמוזיקאי, זה היה לי מאוד ברור שאני אהיה קורנז.”
השורשים של הזהות הזו נטועים בילדות מורכבת, שבה קורן הילד היה צריך למצוא את האיזון בין המופנמות הטבעית שלו לבין הדמות המוחצנת שתתפרץ ממנו מאוחר יותר על הבמה. “בגדול קורן דהן וקורנז יש להם חיבור מאוד מאוד עמוק ביחד. קורן דהן הוא פשוט קצת יותר מופנם, קצת יותר ביישן וקורנז הוא קצת יותר מוחצן, קצת יותר מוכן להגיד את האמת בפנים של האנשים כשקורן לפעמים מעדיף לשמור בפנים”.
בתוך הבית פנימה, הדרך לא הייתה חפה ממהמורות, במיוחד מול אבא שראה את עתידו של בנו במסלולים הרבה יותר ריאליים ומבוססים. דהן מתאר מסע של קבלה, שבו הצלחה אקדמית ומוזיקלית היו צריכות ללמוד לדור בכפיפה אחת. “אמא שלי מאוד אהבה והתחברה ואבא שלי גם תמך בדרכים שלו. איכשהו חושב שאבא שלי מאוד ראה אותי כבחור יותר שהלך לכיוון יותר ריאלי, כי אני מאוד בחור של מספרים, אני מורה פרטי לסטטיסטיקה”, הוא מסביר את הדיסוננס המשפחתי שנפתר בסופו של דבר. “עם הזמן גם אבא שלי מאוד פתאום ראה את זה שאני גם וגם ותמך בי. היום מההורים שלי יש לי תמיכה מלאה להמשיך אחרי הלב שלי והחלום שלי”.

“אני חושב שהמוזיקה שלי הגיעה מלכתחילה מצורך, זה שאני התחלתי לכתוב את השירים שלי, זה הגיע מהצורך לפרוק על הדף את מה שאני מרגיש וקצת אחר כך הבנתי שזה תחביב. זה קצת מצחיק, אבל למעשה בסוף התשובה פה היא הפוכה”.
“אני חי שני עולמות נפרדים, ואני הגורם המחבר ביניהם”
יש לך בעצם שני תארים ואתה מלמד סטטיסטיקה. כמה היה קשה לסטות מהמסלול הזה?
“אני לא רואה בזה כסטייה מהמסלול. אני חושב בסוף שאני עושה ראפ.
זו אמנות הכתיבה. יש הרבה מתמטיקה בתוך השירים שלי, אני מנסה תמיד לכתוב כמה שיותר שנון, לחרוז, תמיד לעשות כל מיני חרוזים מעניינים מתמטית.
בלימוד שלי, של הסטטיסטיקה, שיש לי תשוקה ואהבה גדולה ללימוד, זה מתבצע גם במוזיקה. אני בסוף מדבר על דברים שאני עברתי ומה למדתי מהם ושם אני חושב שאנשים מזדהים איתי עם הטקסטים האלו של מה שלמדתי ושהם לוקחים את זה על עצמם גם.”
היה רגע שבו כמעט ויתרת על המוזיקה לטובת החיים היציבים?
“המון פעמים. המון המון פעמים. המון פעמים הרגשתי, מה אני עושה? שאני כולי ילד קטן בעולם של גדולים.
הרגשתי שאני תמים מדי בשביל העולם הזה, יש לי את הכישרון אבל האופי שלי לא מתאים לדבר הזה. היו לי הרבה הרבה קליפות שהורדתי מעצמי והרבה דברים שעברתי כדי שאני אהיה בטוח בדרך שלי, במה שאני עושה, בהצלחה ובכישרון ובזה שכל מה שאני עושה הוביל אותי עד עכשיו ויש לי עוד דרך ושזה מרתון. אפילו יכולים להיות משברים עד היום. אבל היום אני כבר בטוח בזה שזה רק קולות בראש ושאני בדרך הנכונה.”

המפנה הדרמטי התרחש כשהאינטימיות של הדף פגשה את ההמונים והפכה לנחלת הכלל, מה ששינה את כל תפיסת העתיד שלו. “אחרי כמה שנים שעשיתי את זה בשביל הכיף שלי ופרקתי את הלב שלי, כשהוצאתי את השיר שלי ‘אני לא שונא’, זה היה ממש להיט שהגיע לחצי מדינה. הבנתי שזה יותר גדול ממני”.
הקונפליקט שבין ההיגיון הריאלי לציווי הלב הוא מוטיב חוזר באישיות שלו. הוא לא מבטל את ההיגיון, אלא מגייס אותו כדי לתת תוקף לחלומות שלו, מה שמאפשר לו לחיות את הדיסוננס שבין הבמה ללמידת תלמיד סטטיסטיקה לפסיכומטרי. “אני חושב שיש איזה חיבור מאוד גדול ביניהם. כי מצד אחד ההיגיון שלי מאוד ריאלי ואומר תעשה משהו שהוא מאוד יציב ואל תשחק יותר מדי בחלומות שלך. אבל יש לי עוד קול פנימי שההיגיון שלי אומר- תקשיב ללב שלך ולך עם הלב שלך. אני מרגיש שאני חי שני עולמות שמאוד נפרדים, אבל אני זה הגורם המחבר ביניהם. זה מאוד קיצוני ללכת ולעשות הופעה מול אלף איש בהאנגר 11, ואז יום אחר כך ללמד פסיכומטרי תלמיד”.
חלק משמעותי מהחוסן הרגשי הזה נבנה בשירות הקרבי, שם האירועים הקיצוניים דחקו אותו לפינה והפכו את הכתיבה לכלי פריקה הכרחי. “השירות שלי זה מה שדחק אותי כל כך לפינה, שעברתי כל כך הרבה שהייתי חייב לפרוק. בסוף אנחנו עוברים בצבא אירועים מאוד קיצוניים ורק אירוע קיצוני כזה באמת יכול לדחוף אותך לאיזשהו מקום של הגשמה וייעוד. אין לי ספק שהשירות הקרבי שלי זה מה שחיבר אותי והביא אותי לכתוב שירים אחרי שעברתי אירועים לא פשוטים בצבא.”

אחת הנקודות המרתקות ביותר היא הסיפור מאחורי השיר “רינת”, שנכתב דווקא בשיאו של קורס מ”כים. בעודו נושא באחריות על חייהם של עשרות חיילים, קורן מצא מפלט בכתיבה על דמות שרחוקה שנות אור מהמציאות הצבאית המיוזעת.
“אני חושב שרינת זה שיר שעד היום אני לפעמים טועה איך זה בכלל הגיע לי, הרעיון הזה, לכתוב על אישה בת שלושים שמחפשת את האהבה, כשאני ילד בן 19 שמפקד על שלושים חיילים. אני חושב שבאיזו צלילה עמוקה של זה אני הבנתי שאני באיזשהו אופן מחפש משמעות. תמיד אמרתי לעצמי, לא משנה גם אם תהיה לי חברה של מיליארד דולר, לפקד על החיים של שלושים חיילים זה תמיד גדול יותר. חיפשתי איזושהי משמעות וזה הביא אותי לאיזשהו מקום של בלי לנסות לחשוף את עצמי ולנסות אולי לחשוף מישהי אחרת”.
“הכי קשה זה לצאת מהתבניות שאנשים בנו עבורך”
עד כמה החבלות מהשטח נכנסות ישירות לטקסטים שלך?
“נכנסות באופן מלא. אני חושב שגם שאני כותב שירים שהם הרבה שקשורים למדינה ולעם שלי שאני מאוד אוהב אותו ומחובר אליו.
ואין לי ספק שכל מה שעברתי בצבא ובכל הפעילויות שעשיתי ובכללי כל העבודה הזאת בשטח שם הביא אותי לאיזשהו חיבור עמוק עם מדינת ישראל ועם העם הזה והכאב שלי שיש בעם על אחדות או הכאב הזה שיש על מלחמות זה כאב שאני סוחב אותו כאינדיבידואל אבל גם כאב קולקטיבי.”
שם האלבום שלו, “המעז“, הוא למעשה המוטו שסיגל לעצמו כדי לצאת מהתבניות שהסביבה בנתה עבורו. “האלבום הזה בסוף נולד מאיזשהו מקום של ללכת אחרי הלב שלי. אחרי שתמיד הלכתי אחרי המתמטיקה והמספרים כי תמיד הייתי טוב בזה, פתאום הלב שלי אמר לי ‘לא, אבל אל תשכח שאתה גם יש לך דמיון ואתה יוצר. המעז היה סוג של לבוא ולהגיד לכולם – הכרתם אותי בתבנית ועכשיו אני הולך וזה הכי קשה, לצאת מתבניות של אנשים”.
אתה מתאר אותו כיומן חיים, מה היה הכי קשה?
“חד משמעית, חד משמעית.
אני חושב שהאלבום הזה קודם כל הוא נוצר במהלך עשור, כשהייתי בן 19 ועד גיל 29 שהוצאתי את האלבום. כל ההתמודדות, בואי נגיד את האמת גם שנות ה-20 זה שנים מאוד מבלבלות כשאתה מחפש את עצמך וסוג של נולד מחדש באיזשהו אופן שאתה מסיר כל מיני תבניות שהיו לך בין אם זה מהתיכון, בין אם זה מהצבא, בין אם זה אחרי הצבא. בתקופה הזאת של חיפוש עצמי, אז כל פעם, כל שנה, שנתיים הייתי כותב עוד שיר שנוסף לאלבום, הייתי כותב כל הזמן שירים אבל זה בסוף נוצר סוג של יומן מסע של חיפוש עצמי, שלי.”
“אני חושב שבהתחלה רציתי לכתוב הרבה שירים בלי לחשוף את עצמי יותר מדי. אך עם השנים הבנתי שחלק מהסיבה שאני כותב שירים זה על מנת להביא את עצמי לידי ביטוי. השירים שלי נהיו יותר אישיים וחשופים. השיר שמייצג אותי הכי טוב בתקופה הזאת זה ‘המעז’, משום שהוא מדבר על להעז ללכת אחרי הלב והאמונה שלי”.

“אני לא שונא” הפך לשיר מאוד מדובר , ציפית לתגובה כזו?
“לאחר שהקלטתי את השיר, ידעתי שהוא יעשה הד במדינה. לשיר יש טקסט כל כך חזק ובועט והוא נוגע בכאב מאוד גדול שיש בעם שלנו. תוסיפי לזה את העובדה שהוא יצא בתקופה מאוד מתוחה ולא מפתיע שהיה לו את התגובות והחשיפה שהוא קיבל. הטקסט הזה פשוט יצא ממני בתקופה הזאת, כי רציתי לעשות טוב בעם ולעורר אחדות.”
“אחרית הימים” מביא קול רוחני- איפה נכנסת האמונה לחיים שלך?
“האמונה מלווה אותי בכל מקום בחיים בין אם זה האמונה בדרך שלי, במוזיקה שלי או האמונה בחיים בכללי. אני בנאדם שהוא מאוד אופטימי ומאוד מאיר על הסובבים אותו ואני יודע בוודאות שזה מגיע מהאמונה החזקה שלי בטוב. אחרית הימים מביאה את האמונה שלי לידי ביטוי. אמונה שלאו דווקא מגיעה ממקום של ספרים ומסורת, אלא ממקום של התבוננות בחיים שלנו עכשיו.”
אתה מתויג כ”קול של דור”, זה מחמיא או מלחיץ?
“זה קצת מפוצץ להגיד שאני קול של דור. אני יודע שהרבה אנשים מזדהים עם המסרים שלי ומתחברים לדרך שבה אני רואה את החיים. זה לא מלחיץ אותי להשמיע ולדבר את מה שהדור שלי מרגיש, להפך, אני שמח שאני מצליח להביא לידי ביטוי את מה שאנשים בגילי מרגישים ומזדהים איתו.”
אתה מרגיש אחריות כשאתה כותב על נושאים חברתיים ופוליטיים?
“אני מרגיש בעיקר אחריות להביא את עצמי לידי ביטוי בצורה הכי טובה. האחריות לא נובעת מכך שחלק מהטקסטים שלי פוליטיים או חברתיים אלא בגלל שהם רעיונות עמוקים בתוכי ואני מרגיש אחריות להביא אותם בצורה הכי אמיתית ואותנטית.”
כששואלים את קורן איך הוא מצליח לשמור על עצמו בתוך תעשייה שכל הזמן מנסה להנדס לך את הצורה, הוא לא מהסס. “האתגר של כל אומן הוא להישאר נאמן לאמת שלו, במיוחד בעולמות המוזיקה,” הוא אומר, ונראה שהוא באמת למד לסנן את העצות שזורקים לו מכל עבר. “כשיש לכל אחד ביקורת וטעם שונה, צריך לדעת מתי לקחת עצות ומתי להישאר עם האמת שלך. כשאתה יודע מספיק טוב את הסיבות שבגללן אתה יוצר, קל להבדיל בין האמת שלך לבין רעשי רקע של הסביבה.”
“השירות הקרבי דחק אותי לפינה, והייתי חייב לפרוק הכל על הדף”
האמת הזו שלו היא לא משהו שאפשר לעטוף בנייר צלופן. היא מחוספסת והיא בעיקר מאוד ישראלית. כשהוא מתחיל לדבר על הדור שלו, דור שהוא מצד אחד ציוני בטירוף ומצד שני הכי ביקורתי שיש, המורכבות הזו נראית לו הכי טבעית בעולם. “אני לא רואה בזה משהו מורכב או סותר. אני חושב שאנחנו דור שהוא מאוד אוהב את המדינה ויודע את הסיבות שאנחנו חיים כאן, במיוחד לאור השנים האחרונות,” הוא מסביר, אבל מיד מוסיף את הצד השני של המטבע: “עם זאת, לדור שלי יש הרבה ביקורת על המנהיגים ועל ההתנהלות שלהם. בדור הזה, ציונות וביקורתיות הולכים יד ביד.”
יש משהו מאוד משוחרר בדרך שבה הוא מניח את הדברים על השולחן. אין לו צורך להתנצל, וגם לא נראה שהוא סוחב איתו פחדים ממה שיגידו עליו אחרי שהאלבום יצא. “אני לא יודע אם יש משהו שאני מפחד להגיד. אני בטוח באמירות שלי וניתן לשמוע זאת באלבום. אני לא מתנצל על מה שאני חושב ועל האמת שלי,” הוא מבהיר, “עם זאת, אני חושב שיש לי עוד דרך לעבור על מנת לדייק את המסרים שלי.”
בסופו של דבר, המילה “אמת” חוזרת בשיחה שלנו שוב ושוב, אבל אצל קורן היא לא מושג גמיש שמשתנה לפי המצב רוח. הוא מחפש משהו מוצק יותר, אולי אפילו מוחלט. “מבחינתי יש אמת אחת, לא רק ‘אמת אישית’. נכון שלכל אחד יש את הזווית שלו, אבל זה לא בהכרח הופך אותה לאמת מוחלטת,” הוא אומר בטון שמבהיר שזה המצפן שלו גם כשהוא באולפן וגם כשהוא בבית. “במוזיקה ובחיים אני משתדל להתקרב כמה שיותר לאמת הזאת גם כשזה לא נוח לי או לא מסתדר עם מה שאני חושב או מרגיש באותו רגע. זה אומר להיות כנה, לא לייפות דברים ולהגיד את מה שאני באמת רואה ומרגיש בלי לנסות לרצות.”

מי האמנים שהשפיעו עליך הכי הרבה?
“כשגדלתי הייתי מושפע בעיקר מרוק קלאסי ישראלי ובינלאומי. בבית נחשפתי מצד אחד ללהקות כמו תיסלם ומשינה ומצד שני ללהקות כמו לד זפלין ופינק פלויד. כשהתבגרתי, נחשפתי לעולמות הראפ והיפ הופ, ומשהו בעולם הזה משך אותי מאוד. הושפעתי בעיקר מהדג נחש, רביד, טופאק, אמינם וקנדריק למאר. בשנים האחרונות אני מושפע גם ממוזיקה רוחנית ויהודית כמו שוטי הנבואה, אביתר בנאי וישי ריבו.”
יש רגעים שאתה מרגיש “חיים כפולים” בין קורן לקורנז?”
קורנז היא דמות שהרבה יותר מוחצנת, לא מתנצלת ובאה להגיד את כל האמת בפנים. קורן קצת יותר שקול ומחושב, הוא לא מדבר על החיים באופן כל כך נחרץ. עם השנים, למדתי לעשות את ההפרדה ביניהם. כאשר יש בי צורך לשחרר ולפרוק את הלב, קורנז כותב שירים, וכשאני רוצה לקחת את הזמן ולחשוב על הרגשות שלי, קורן מעבד אותן בתוכו.”

אחרי “המעז”- מה הדבר הבא שאתה רוצה להעז בו?
“אני רוצה להעז לחיות את מי שאני באמת. להביא את עצמי במאה אחוז בכל דבר שאני עושה ובמיוחד במוזיקה. אני רוצה להעז בלי פחד או חשש לחשוף את הלב והאמת שלי. להמשיך לעשות את המוזיקה שאני רוצה, להיות נאמן לקהל שלי ולא ללכת אחרי טרנדים חולפים או השפעות סביבתיות.”
להזמנת כרטיסים להופעה לחצו כאן- https://tickets.hameretz2.org/event/kornezz
צילום: גאיה ענבר | ניהול הפקה: אביאל אוריה שרביט | סטיילינג: ספיר סנקר | בגדים: Not for sale


