איך בגדים אמורים להגיב לשינויים הדרמטיים שהגוף עובר? תעשיית האופנה נוטה בדרך כלל להעלים עין מהשאלה הזאת, להתרכז בפרופורציות מושרשות ולדרוש מאיתנו להשתחל לתוך תבניות קבועות מראש. אבל המציאות הישראלית של התקופה האחרונה מייצרת פצעים גלויים שאי אפשר ואסור לטשטש. פרויקט “מורפוזה“, חיבור יוצא דופן בין שנקר לעיריית תל אביב-יפו, לוקח את פצועי המלחמה האחרונה ומציב אותם במרכז הבמה, לא כדי לעזור להם להשתלב בשקט בנוף הקיים, אלא כדי לנפץ את המוסכמות ולשנות לחלוטין את הכללים.
הקונספט פשוט ורדיקלי כאחד: הבגד לא נועד להסוות את הפגיעה, אלא להיבנות סביבה, לחבק את הארכיטקטורה החדשה של הגוף ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהזהות ומהנוכחות הציבורית. המחשבה הזו דורשת מאיתנו להגדיר מחדש מהו בכלל בגד נגיש, והאם פונקציונליות חייבת לבוא על חשבון האסתטיקה הגבוהה. התשובה שמציג הפרויקט היא חד-משמעית, אין שום סיבה לוותר על עיצוב יוצא דופן בגלל מגבלות פיזיות, להפך, המגבלה הופכת למנוע של השראה.
בחודשים האחרונים ישבו סטודנטים לעיצוב אופנה ותקשורת חזותית עם לוחמים כמו עמרי רוזנבליט, אמיתי ארגמן ואלון הינדי. הם הקשיבו לסיפורים, למדו מקרוב את המגבלות החדשות וגילו את האתגרים היומיומיים הקטנים, כמו הרגע שבו כפתורים של חולצה רגילה פשוט מסרבים להישמע לך. התהליך הזה לא היה חד-צדדי, הלוחמים הפכו לשותפים מלאים לכל החלטה, לכל גזירה ולכל בחירת בד, כשהם מביאים איתם את הצרכים האישיים שלהם ואת הדרך שבה הם מבקשים להציג את עצמם לעולם.
מתוך השעות הארוכות בסטודיו נולדו שתי מערכות לבוש לכל לוחם. הראשונה היא יומיומית ופונקציונלית, כזו שפותרת את בעיות התנועה הפיזיות, משלבת פתרונות לבישה חכמים ומקלה על שגרת היום המורכבת בלי להתפשר על הסטייל. השנייה נועזת, אמנותית וחשופה הרבה יותר ומטרתה לייצר נוכחות ויזואלית חזקה ולא מתנצלת ברחוב. זוהי קריאת תיגר על המושג העולמי של אופנה מכלילה, שמוכיחה שנגישות היא לא רק עניין טכני של רוכסנים, אלא אמירה תרבותית עמוקה.
הדינמיקה הזו בין עולם האקדמיה למציאות החיצונית מייצרת תפיסה חדשה של אחריות חברתית בקרב מעצבים צעירים. כאשר המעצבים של המחר נדרשים להקשיב לצרכים פיזיים כה ספציפיים ורגישים, המקצוע שלהם מקבל משמעות רחבה הרבה יותר מאשר רק יצירת טרנדים חולפים. מדובר בשינוי גישה עמוק שבו המעצב הופך למקשיב, למתרגם ולשותף לדרך השיקום.
אילן בז’ה, מנהל המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר- “מורפוזה הוא פרויקט שנולד מתוך מפגש אנושי עמוק בין סטודנטים ללוחמים ומתוך רצון לבחון כיצד אופנה יכולה להגיב לגוף משתנה ולתרגם צרכים פיזיים ורגשיים לשפה עיצובית חדשה. עבורנו, עיצוב אינו רק אסתטיקה אלא גם אחריות, הקשבה ויכולת לייצר תחושת שייכות ונראות.”
הזווית הזו מתכתבת ישירות עם השינוי החברתי הרחב שמנסה להוביל עיריית תל אביב-יפו, שרואה בחיבור בין האמנות והרווחה כלי הכרחי לבניית קהילה חזקה ושוויונית יותר. ליווי התהליך הזה, החל משלב הרעיון בסטודיו ועד להפקת הענק, מראה כיצד מרחב עירוני יכול להפוך לבית חם עבור יוזמות שמשנות מציאות, במיוחד כשמדובר בתמיכה אישית וליווי צמוד של פצועי כוחות הביטחון.
מוטי רייפ, חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו ומחזיק תיק חוסן ושוויון חברתי- “״מורפוזה״ הוא בדיוק מסוג הפרויקטים שמזכירים לנו מה הכוח האמיתי של אופנה, תרבות ועירוניות. לא רק להציג יופי, אלא לראות בני אדם באמת. החברה הישראלית משתנה מול עינינו מאז ה-7 באוקטובר, הסיפור הישראלי והצורך שלנו לבנות מרחב ציבורי שוויוני, מכיל ומכבד יותר. הבחירה להפוך לוחמים שנפצעו לחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה, לא כאובייקט להתבוננות אלא כשותפים מלאים, היא אמירה אנושית עמוקה על כבוד, נראות וזכותו של כל אדם להרגיש שייך, יפה ונוכח במרחב הציבורי. אני גאה שעיריית תל אביב – יפו לוקחת חלק בפרויקט שמחבר בין שיקום, יצירה, אופנה ושוויון חברתי, וגאה במיוחד בכך שהעיר שלנו ממשיכה להשתמש בתרבות ובאמנות ככלים אמיתיים לשינוי חברתי, לחיבור אנושי ולבניית חברה רגישה, נגישה ומכילה יותר עבור כולנו.”
רגע השיא של המהלך הזה התרחש כשהרעיונות יצאו מהסטודיו המוגן אל הרחוב החי. כיכר ביאליק ההיסטורית, שמחברת סביבה חמישה מרכזי תרבות עירוניים, הפכה למסלול תצוגה מרהיב ויוצא דופן. הלוחמים צעדו סביב המזרקה האייקונית והוכיחו הלכה למעשה שההכלה והשיוויוניות הן לא סיסמאות של מחלקות רווחה, אלא מציאות ויזואלית חדשה שמשנה את הדרך שבה כולנו תופסים כבוד, שייכות ויופי. הבחירה בכיכר הזו, שהיא סמל תרבותי והיסטורי כה מובהק, העניקה לאירוע תוקף חגיגי ועל-זמני.
בסופו של דבר, המעבר הזה מהאקדמיה אל המרחב הציבורי הפתוח מייצר את השינוי האמיתי. האופנה פוגשת את העיר, והרחוב הופך למקום שבו הכללים הישנים פשוט מפסיקים להתקיים. הנוכחות הגאה של הלובשים על המסלול הזכירה לכל מי שנכח שם כי עיצוב טוב הוא כזה שלא משאיר אף אחד מאחור וכי הסיפור של הגוף הישראלי החדש נכתב כעת מתוך עוצמה, הקשבה ויופי שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו.
