ויקטוריה אוגאי: “אם היו אומרים לי לפני עשור שאלך עם כיסוי ראש, הייתי מצחקקת”

“השם, תודה שקיבלת אותי לעם שלך- הצלת לי את החיים”. המשפט הזה, שויקטוריה אוגאי אומרת בכנות חשופה, מסכם בצורה הכי מדויקת את המסע הבלתי צפוי שלה. אם היו מספרים לה לפני עשור שיום אחד היא תחבוש כיסוי ראש ותעמוד בראש מותג אופנה צנועה, היא כנראה הייתה צוחקת. מילדות של עולה חדשה מקזחסטן באשקלון, דרך הצעד ששינה את חייה בצבא ועד להחלטה לתפור לעצמה את הבגדים שחיפשה ולא מצאה-ראיון שער על אמונה, אסתטיקה ומה שביניהן.

ויקטוריה נולדה בקזחסטן ועשתה את הדרך לישראל בגיל צעיר. כשאנחנו חוזרות יחד לשנים הראשונות בארץ, ניכר כי הזיכרון ההוא עדיין נושא עמו משקעים עמוקים. המעבר המהיר מברית המועצות לשעבר ללב הפריפריה הדרומית באשקלון לא היה סתם שינוי גאוגרפי, אלא טלטלה זהותית וכלכלית מהסוג שמטביע חותם לכל החיים.

אחר הצהריים בבית הציגו מציאות מורכבת ואתגר קיומי יומיומי: משפחה של חמש נפשות שנאלצה להסתדר עם תקציב מועט של 1,500 שקלים בחודש בלבד ואם שנלחמה במשך קרוב לשנה שלמה של עבודה ללא תמורה רק כדי לקבל הכרה פורמלית בתואר האקדמי שלה. “עכשיו, כשאני משחזרת את החוויה היא הייתה מאוד טראומתית,” היא מפרטת, אך ממהרת להוסיף בחיוך שבישר את הדרך שעשו מאז, “ברוך השם, לאט לאט עם השנים עלינו למעלה והתפתחנו”.

לצד המאבק הכלכלי, המפגש הראשוני עם ההוויה הישראלית הוליד התנגשות תרבותית חזקה. ויקטוריה גדלה והתחנכה לפי הקודים הנוקשים של הבית הסובייטי-בית שבו איפוק, שקט, סדר מופתי וציות מלא להורים היו אבני יסוד שאין ערעור עליהן. הנחיתה במציאות הישראלית היצרית יצרה אצלה הלם תרבותי עמוק.

כשעלית לישראל, מה היה הדבר שהכי היה לך קשה להסתגל אליו?
“התרבות. חונכתי כילדה מאוד סובייטית הייתי מאוד מחונכת, לא צועקת, תמיד קשובה להורים ילדה מאוד נוחה. מאוד נקייה, מסודרת, וכשהגעתי לארץ וראיתי תרבות אחרת אני חושבת שהיתי די בהלם מזה.”

בשנים הראשונות, החממה החברתית של בנות גילה שעלו אף הן מברית המועצות סיפקה לה מעטפת הגנה שבתוכה הרגישה בטוחה. הן היו חבורה סגורה ומלוכדת שלא נזקקה לאישור מבחוץ והצורך להשתלב בחברה הישראלית הרחבה עוד לא בער בה. “בשנים הראשונות שהגענו לארץ לא הרגשתי צורך להשתייך,” היא מסבירה, “היו לי את החברות שלי שגם עלו מברית המועצות והיינו כמו חבורה”.

אבל ככל שהשנים חלפו והיא נכנסה למסגרת התיכון, הרצון להכות שורש ולמצוא את המקום שלה הלך והתגבר. דווקא שם, בלב הפריפריה המוקפת מסורת, אמונה וקשרים משפחתיים עמוקים, צפה ועלה הפער הזהותי במלוא עוצמתו. “בהמשך הדרך בתיכון מאוד רציתי להשתלב,” היא נזכרת בחברות ממוצא מרוקאי שהכירה באותם ימים ושמלוות אותה עד היום. “תמיד ניסיתי להבין: מה זה השבת, החגים, הביחד הזה. זה סיקרן אותי והרגשתי מאוד אאוט. כילדה שגדלה בפריפריה, להיות מוקפת בבתי כנסת, דתיים ומסורתיים, הרגשתי מאוד לא בנוח שאני אפילו לא יודעת על מה מדובר”.

מתי בפעם הראשונה התחלת לשאול שאלות על הזהות שלך ועל השייכות שלך?
“אני חושבת שבאמת התעמקתי בזה בזמן הצבא. שהציעו לי לעשות גיור. אגיד שדי ״זרמתי״ על הגיור כי חשבתי שזה עוד משהו שאני יכולה לסמן ״וי״ עליו. לא הבנתי כמה שזה קשה, שם התחלתי לשאול שאלות.”

מה היה הרגע שבו הרגשת שיש בך רצון להתחבר יותר ליהדות?
“תמיד הייתי מתבודדת בים עם הקדוש ברוך הוא. בזמנו – לא הבנתי שקוראים לזה התבודדות בכלל. אפילו כילדה פשוט הייתי הולכת לים ושופכת לו את מעמקי נשמתי ובוכה. ואחרי שלמדתי בצבא להתפלל אני באמת זוכרת שכל פעם שהייתה לי תקופה קשה הייתי פותחת סידור ומתפללת.”

“אז לא היה איזה רגע של ״פתאום״ זה נבנה לאורך השנים אצלי עד שהבנתי – זהו.
אני רוצה להיות יהודיה החלטתי ואחרי שש שנים עברתי.”

תהליך הגיור והחיבור לזהות היהודית לא הגיע מתוך לחץ חברתי, אלא מתוך דחף פנימי עמוק להבין את הסביבה שבה גדלה. כשויקטוריה התגייסה לצה”ל, היא זיהתה בהזדמנות הזו את המפתח שחיפשה במשך שנים- קורס “נתיב”, שמציע לחיילים בודדים ולעולים מסלול זהותי וגיור צה”לי.

איך התחיל תהליך הגיור?
“לא הבנתי כמה שזה לימודים אינטנסיביים וכמה שהרבנים מקשים, ובכלל לא רוצים שתהיי יהודה. היום אני מבינה כמה שהם צודקים – להיות יהודי זה זכות!”

מה גרם לך לבחור לעבור תהליך כל כך משמעותי ולא פשוט?
“הידיעה הגמורה שקיים מישהו בעולם שמנהל את הכל. הניצוץ הזה היה קיים בי תמיד, ולאט לאט עם השנים ככל שלמדתי עוד ועוד והתבגרתי זה משך אותי ולבסוף – עברתי את הגיור בזמן המדוייק ביותר עבורי.”

רגע השיא הפורמלי של התהליך הביא עמו תחושה פיזית ורוחנית עוצמתית, מלווה בפורקן עמוק של שנים של ציפייה ומתח מצטבר. “בעת הטבילה נכנסת נשמה חדשה לגוף,” היא נזכרת ברגע שבו הכל הפך לרשמי. “זה היה מטורף, האמת שאחרי שעברתי את הטבילה היה לי ירידת מתח כזו ואני זוכרת שהייתי חולה קרוב לשלושה שבועות.”

כשמסתכלים על השילוב הייחודי בין המשמעת הסובייטית שאליה גדלה לבין החום והטמפרמנט המקומי, מבינים בדיוק מאיפה מגיעה הנוכחות הכובשת שלה. המורכבות הזו לא רק עיצבה את האופי שלה, אלא הפכה לחלק בלתי נפרד מהדמות שלה כיוצרת וכאישה שלא ממהרת להתפשר. “השפיעה מאוד, תמיד בעלי אומר עליי שאני ״רוסיה מרוקאית״ מצד אחד קלאסית, מצד שני – יש בי צד לא פראיירי בכלל. אי אפשר לסובב אותי אני מאוד חדה ויודעת לדבר ולהגיד מה שיש כשצריך, אה ואני גם יודעת לבשל לא רע.”

דווקא בתוך שלב השינוי והדיוק העצמי הזה, נפגשה עם מי שלימים הפך לשותף חייה – בעלה. ההיכרות ביניהם התרחשה בדיוק כשהחלה לגבש את זהותה הדתית והאישית והחיבור המשותף סביב ערכי האמונה והמסורת הפך לעוגן המרכזי של הבית שהקימו יחד.

מתי התחלת להתחזק ומתי סגנון האופנתי התחיל להשתנות בעצם?
“כשהכרתי את בעלי בערך אחרי שנה שנינו יחד… החלטתי לקחת על עצמי כמה דברים והוא הצטרף אלי. ידעתי שהוא זה האחד והיה לי חשוב לבנות בית של ערכים, דת.”

איך החיבור ליהדות ולמצוות משפיע על היומיום שלך כיום?
“זה מעגן אותי. השבת בשבילי היא לא רק איסור מלאכה, היא הדרך שלי לעצור את כל הרעש בחוץ, להתנתק מהמסכים ולהיות נטו עם עצמי, עם המשפחה ועם הבורא. זה נותן פרופורציות לכל שאר הדברים.”

הזיקה של ויקטוריה לעולמות הויזואל והיופי לא נולדה ברגע אחד, אלא צמחה כחוט שני לאורך כל חייה. “מגיל קטן, הרחבתי אומנות בתיכון עשיתי 7 יחידות, תולדות האומנות וכו,” היא נזכרת בתחילת התשוקה, “כשרציתי לבחור מקצוע זה היה ברור לכולם שזה ילך לצד האומנותי ולבסוף בחרתי ללמוד הנדסאי אדריכלות – שיהיה גם פרקטי. נהניתי מכל שנייה בלימודים בכללה הרגשתי שאני באזור נוחות שלי. עפתי על השנים האלה.”

למרות הכישרון והחיבור המיידי ליצירה, התפיסה העצמית שלה לגבי העתיד המקצועי הייתה כרוכה מלכתחילה בחיפוש אחר יציבות. היא החלה לעבוד כשכירה, ומודה שבתחילה היה לה מאוד נוח במסלול הזה למעשה, היא אף פעם לא חשבה שתהיה עצמאית. היא גדלה בבית עם הורים מדהימים אך מאוד “במסגרת של החיים” והחיים עצמם פשוט גלגלו אותה לעבר היזמות והעצמאות.

כשמבקשים ממנה לעצור לרגע ולהביט אחורה בזמן, הפער בין התחנות מטלטל.

כשאת מסתכלת היום על הילדה שהגיעה מקזחסטן לישראל, מה את חושבת שהיא הייתה אומרת על הדרך שעברת?
“ואוו! היתי היתה אומרת – ואוו! “

התפנית המפתיעה ביותר בקריירה שלה התרחשה במפגש שבין העולם המקצועי שלמדה לבין התהליך הרוחני שעברה. היא אמנם החלה את דרכה ואף נרשמה ללימודי עיצוב פנים, אך תוך כדי הלימודים והחיפוש האישי הרגישה שהלב שלה מושך לכיוון אחר לגמרי והחליטה לשנות מסלול ולעבור לעיצוב אופנה. “בסוף – אני מעצבת. אני אוהבת יופי, אסתטיקה,” היא משרטטת את המסלול שהוביל אותה מעולם השרטוט וההדמיות אל עולם האופנה. “בתהליך החזרה בתשובה שלי חיפשתי בגדים צנועים יפים (תמיד אהבתי להתלבש בטוב טעם) לפני שלוש ארבע שנים לא היו מותגים צנועים כמו היום. היה קושי אמיתי. אז התחלתי לתפור אצל התופרת שלי קצת דברים ובאמת קיבלתי המון פידבקים ברשתות. באחת הטיסות עבודה שלי ושל בעלי לסין – ביקשתי ממנו רק יומיים לחיפוש ספקים הוא הסכים ומשם הכל היסטוריה.”

כשחופרים במסע הזה – מילדה שנולדה וגדלה כנוצרייה ועד לאישה יהודייה שמתחזקת בעוצמה באמונה ובדת- מגלים תהליך זהותי עמוק וכמעט בלתי נתפס.

“זה מטורף. באמת עברתי מסע מטורף בחיים שלי ואם לפני עשור היו אומרים לי שהיתי היום בעלת מותג צנוע והולכת עם כיסוי ראש יש מצב גדול שהייתי מצחקקת והייתי אומרת ״אין סיכוי!״ ובאמת לא היה לי חסר כלום בחיים – אבל השם גדול וזאת זכות עבורי לדעת ולטעום מהאמת של החיים,” היא אומרת בהתרגשות ומסכמת במשפט שמלווה אותה בכל יום: “תמיד אני אומרת – השם תודה שקיבלת אותי לעם שלך, הצלת לי את החיים!”

בעולם האופנה, הגישה העיצובית שלה נשענת על דיוק ועל קשר אישי עם הלקוחות, הרחק מתרבות הצריכה המהירה. הדבר הכי חשוב עבורה הוא לתת לאישה להרגיש מיוחדת, נשית וכמה שיותר קלאסית. “אני לא מוציאה הרבה קולקציות ובכל קולקציה מעט דגמים. כמו בארון האישי שלי אני דוגלת באיכות, ולא בכמות.”

מה חשוב לך שאישה תרגיש כשהיא לובשת עיצוב שלך?
“שתרגיש כלה! ממש כך. שתרגיש הכי מיוחדת, הכי אצילית, הכי יפה, הכי ויקטוריה. בסוף כל מי שקונה ממני – מתחברת אלי באופן אישי כלשהו.”

השילוב היומיומי בין ניהול מותג הלבוש לבין עבודת האדריכלות דורש ממנה יכולות ארגון יוצאות דופן ומוסר עבודה גבוה. “למדתי לנהל את הכל מלמעלה, יש לי עובדים מעולים. בהתחלה הייתי עושה הכל. נתתי את החיים שלי לעסקים שלי בשנה הראשונה,” היא מספרת על הדרך שעברה כמנהלת. “אני לא עצלנית בכלל ויש לי מוסר עבודה מאוד נוקשה. משירות לקוחות, לשרטוטים, להדמיות, לשיווק, בניית אתר, תחזוקת אתר וכו. אבל אחרי שהעסקים קצת גדלים לקחתי עזרה.”

מה החלום שלך?
“כרגע החלום שלי זה להקים בית ומשפחה , אחרי שנים של עבודה קשה, עסקים. רוצה את הפינה השקטה שלי.”

צילום: גל בומנדיל | אסיסטנטים צלם: מאור ברחום, נירה אזולאי | ניהול הפקה: נועה נרדע | לוקיישן: וילה שחר | סטיילינג: הילה סעדון | אסיסטנטית סטיילינג: אגם ברוך | מעצבים: קרן בוטיק, V.o ready to wear| איפור ושיער: סיון אביאני | סושיאל מדיה: @noysocial