אחד האירועים המרגשים ביותר של העונה הגיע לשיאו על גג הקמפוס בירושלים, כשהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, בהובלת שנית אלקיים אדם, חתמה את תערוכת הבוגרים בתצוגת גמר עוצרת נשימה. תחת כיפת השמיים ובסיוע הקרן לירושלים ורשות הצעירים, המסלול התעורר לחיים עם עשרות מערכות לבוש, נעליים ותכשיטים שהביאו איתם אמירות נועזות וחשופות. בין הרגעים שלכדו את תשומת הלב אי אפשר היה לפספס את השף אייל שני שצעד בלוק של איתם להמן וגיא ירזין, כשלצדו המופע החי של זיו בראשי והחצוצרנית טל אברהם שסיפק את התיקול המוזיקלי המדויק לערב.
מתוך 33 העבודות שעלו לבמה ועסקו בנושאים טעונים כמו יחסי כוח, גבריות, מסורת וזהות נשית, אספנו את הקולקציות שהכי תפסו את העין, תפסו אותנו בבטן והפכו לפייבוריטיות המוחלטות שלנו מהערב הזה.
נטע ברייר מצליחה לקחת שאלות פילוסופיות עמוקות על גורל, בחירה חופשית והמסע הנפשי של האדם, ולתרגם אותן באופן מרתק לחומריות וצורניות. בפרויקט Become~ing היא בוחנת את מושג הביוגרפיה דרך תיאוריות פסיכולוגיות ותפיסות עולם על גלגול ותיקון, כשהיא משתמשת בעיצוב נעליים כקנבס שמבטא את המתח בין סדר לכאוס.
התוצאה היא סדרת אובייקטים אבסטרקטיים ופיסוליים במיוחד, כמו זוג נעלי העור השחורות שמציגות קימורים אורגניים וזורמים לצד מבנה המאתגר את רעיון ההליכה והנעליים הקלאסי. הקווים המתפצלים והלולאות הפיסוליות עוטפים את כף הרגל כמעט כמו שבילי חיים שמחפשים את הדרך שלהם ומטשטשים לחלוטין את הגבול שבין פריט לביש ליצירת אמנות מחשבתית.
איתם דב להמן הציג אמירה גברית שונה, חשופה ויוצאת דופן בפרויקט “כתם לידה BROKEN DESIRES”, שנולד מתוך דיאלוג עמוק עם חלומות, תשוקה וחיפוש זהות. דרך התבוננות בקווי המתאר והצורניות של הלבשה תחתונה גברית, הוא לקח אלמנטים שמתקיימים בדרך כלל במרחב האינטימי והמוצנע והעלה אותם ישר אל הבגדים העליונים, תוך משחק מרהיב של שקיפויות, גזרות מעוגלות וחשיפה נועזת.
בתוך עולם של גבריות נוקשה ותבניתית, איתם העז להציג שברים של רכות, עדינות ואלטרנטיבות אנדרוגיניות שמטשטשות את ההגדרות המוכרות. כתם הלידה הפך אצלו למטפורה מרתקת לשימוש בייחודי ובשבור, כשלצד הגזרות הפיסוליות והטקסטורות העשירות, הוא הגדיר מחדש את הגבולות שבין הגוף לבגד והותיר חותם אישי ועוצמתי שאי אפשר להתעלם ממנו.
שהם קמפניינו יצרה חיבור מרתק ומרגש בין עבר לאור הקידמה בפרויקט “…שעֲבוּרָם הַנִּרְאֶה יֶשְׁנוֹ”, שנולד מתוך מחקר מעמיק וחיפוש אחר יופי, ערך ואנושיות בחפצים. דרך התעמקות בארבע מלאכות-כפיים דועכות כמו חייטות מסורתית, סנדלרות, בניית מחוכים ואמנות פרחי הקטיפה הסינית, היא בוחנת את הדיון הבוער סביב עידן הבינה המלאכותית ומבקשת להחזיר את הכבוד לעבודת היד, לנשמה ולנוכחות האנושית שמאחורי הלבוש.
התוצאה היא מפגן כוח של דיוק טכני ועושר חומרי בלתי נתפס, המשלב בין בדי צמר יוקרתיים, עצמות פלדה במחוכים, עורות בעיבוד צמחי ופרחי קטיפה מרהיבים מסיבי משי ועלי זהב. דרך טכניקות ביספוק מסורתיות לצד מידול והדפסות בתלת-ממד, שהם מבטלת את ההפרדה בין המחשבה לביצוע ומציגה קולקציה מעוררת מחשבה שמוכיחה כמה יופי ומשמעות נוצרים כשהמוח והידיים עובדים בסנכרון מושלם.
סילאן חמודה מביאה לפרויקט “נווה” נושא אישי וחשוף במיוחד, כשהיא מחליטה לתרגם את השנים שבהן התמודדה עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות לשפה אופנתית וחומרית מרגשת. מתוך השינויים הגופניים והרגשיים, היא בוראת קולקציה שמבקשת להחזיר את האמון בגוף המשתנה ולבחון את המתח העדין שבין שליטה לשחרור ובין צורך בהגנה לרצון בכוח.
התוצאה היא ארבע מערכות לבוש שמייצרות דיאלוג מרתק בין ניגודים, כשהיא משלבת בין עור קשיח, בדי אורגנזה וסקובה לבין חומרים ביולוגיים ייחודיים שפיתחה מג’לטין, גליצרין ושרף. הטקסטורות האורגניות בעבודת יד מדמות את המבנים הפנימיים של הגוף וביחד עם השימוש החכם בחומרים לא צפויים כמו תחבושות היגייניות, סילאן יוצרת צלליות מופלאות שחוגגות את המורכבות והשינוי המתמיד של הגוף הנשי.
מרים סולימאן הזמינה אותנו לצלוט אל תוך עולם שכולו צבע, דמיון ונחמה בפרויקט “Spark the fun mage!”, שעוסק בנקודת התפר העדינה שבין הבגרות לפנטזיה. מתוך רצון עז לשמר את הילדה הפנימית ואת הרגישות מול מכבשי החברה התובענית, היא יצרה קולקציה שהיא שיר הלל לזיכרונות ילדות, ממתקים ותרבות הקוואי, שבה הבגדים הופכים ליצורים חלומיים ומגוננים.
מפגן הכוח של סולימאן בא לידי ביטוי בסריגת יד וירטואוזית בצבעים עזים ורוויים, היוצרת נפחים פיסוליים ופרופורציות מוגזמות וחורגות מהרגיל. הצלליות האובר-סייזיות הללו מציעות בריחה זמנית ומתוקה מהמציאות, כשהן מחברות בין תמימות ילדית לנשיות חדשה, בועטת וחופשייה. דרך החגיגה הוויזואלית הזו, מרים מעניקה ביטוי לדימוי גוף משוחרר ומזכירה לנו שדווקא במקום שבו הדמיון פוגש את המציאות, אנחנו יכולים למצוא את המפלט הכי יצירתי, בטוח ומוגן שיש.
מיכל סלע וירדן הבר לקחו את אחד הדימויים הטעונים בהיסטוריה הנשית ויצרו מחדש את האסתטיקה שלו בפרויקט “כישוף זה לא קללה Witches”. מתוך התבוננות באופן שבו הכינוי ‘מכשפה’ שימש לאורך מאות שנים ככלי להדרה ולשליטה בנשים חזקות שסירבו לציית, השתיים בחרו לנכס מחדש את המונח, לפרק את ההרתעה ולהפוך אותו למקור של עוצמה, מורכבות וחופש.
התוצאה היא עולם אסתטי אפל, חצוף ומוקפד במיוחד, המשלב בין טכניקות עבודה עתיקות לחדשניות בעולמות הלבוש, הנעליים והאביזרים. דרך משחקי צלליות דרמטיים, הרחבות ועיוותים פיסוליים של הגוף, מיכל וירדן מדגישות דווקא את האזורים המזוהים עם הנשיות, ומציעות פרשנות אמנותית חדשה ומהפנטת המעניקה למכשפה המודרנית את מקומה הראוי.
