תעשיית האופנה הגלובלית התעוררה למציאות חדשה ומטלטלת שאיש לא באמת האמין שתגיע לכדי מימוש שכן מדובר באחד המעוזים האחרונים של עצמאות איטלקית משפחתית ובלתי מתפשרת. ההודעה על עזיבתו של סטפאנו גבאנה את בית האופנה Dolce & Gabbana אינה רק שינוי פרסונלי בשדרת הניהול אלא רעידת אדמה שסודקת את עצם המהות של המותג שנבנה על הסימביוזה הכמעט מיתית בין שני השותפים. במשך עשורים הצהירו השניים בכל הזדמנות כי המותג ימות איתם וכי הם אינם רואים עתיד לבית האופנה ללא הנוכחות המשותפת שלהם אך נראה כי המציאות הכלכלית הכניעה גם את הרומנטיקה הסיציליאנית הגדולה ביותר.
המהלך שנחשף כעת מגלה כי מאחורי הקלעים התחוללה דרמה שקטה כבר מסוף השנה הקודמת כאשר גבאנה הגיש את התפטרותו מתפקיד היו”ר והחל לבחון את מכירת חלקו המשמעותי בחברה המסתכם ב-40% מהמניות.
קשה להפריז בחשיבותו של סטפאנו למערך הזה שכן בעוד דומניקו דולצ’ה נחשב לאדריכל הגזרות ולמאסטר של עבודת היד הרי שגבאנה היה הרוח החיה והפרובוקטיבית שהפכה את הבגדים לסיפור תרבותי רחב יותר. הוא זה שהיה אחראי על הדימויים המרהיבים על הקמפיינים שחגגו את הנשיות האיטלקית ועל היכולת להפוך כל תצוגה לחגיגה יצרית שמשלבת בין דת פולקלור וסקס אפיל מודרני.
האסטרטגיה המשפחתית מאחורי הקלעים
העברת המושכות לידיו של אלפונסו דולצ’ה מסמנת ניסיון הישרדותי לשמור על הדינמיקה בתוך המעגל הקרוב ביותר שכן אלפונסו הוא אחיו של דומניקו דולצ’ה ומי ששימש עד כה כמנכ”ל הקבוצה. הקידום שלו לתפקיד הנשיאותי נועד לשדר יציבות לשווקים ולהבהיר כי למרות עזיבתו של גבאנה השליטה נותרת בידיים המשפחתיות המקוריות אך המהלך הזה מעלה תהייה עמוקה לגבי המשך הדרך.
האם מותג שנשען על מתח יצירתי בין שני ניגודים משלימים יכול להמשיך להוביל את השוק כשהוא הופך לעסק משפחתי ריכוזי תחת הנהגת שושלת אחת בלבד?
המשבר הנוכחי חושף את הפגיעות של בתי האופנה העצמאיים בעידן של קונגלומרטים אדירים והאטה גלובלית בצריכת יוקרה כאשר חובות של מאות מיליוני אירו מאלצים גם את העקשנים ביותר לפתוח את הדלת למשקיעים חיצוניים.
מעבר לדרמה האנושית השוק הפיננסי עוקב כעת בדריכות אחר כל תנודה שכן האפשרות שהקבוצה תירכש על ידי אחד הקונגלומרטים הגדולים כמו LVMH או Kering הופכת למוחשית מתמיד. רכישה כזו תשנה לחלוטין את הדי אן איי העצמאי של הבית שהיה גאוות היחידה שלו מאז תחילת הדרך בסיציליה של שנות ה-80 והיא עלולה להכפיף את היצירה למנגנונים תאגידיים קשיחים. מדובר בפירוק רשמי של אחת השותפויות החזקות והיציבות ביותר בתולדות האופנה האיטלקית שהחזיקה מעמד מאז 1985 כנגד כל הסיכויים.
עבור חובבי האופנה והמבקרים מדובר ברגע נוסטלגי וכואב שבו אנו נפרדים מהמושג של מעצב טוטאלי המזוהה באופן מוחלט עם שמו שכן הפיכתו של המותג לישות עסקית המנותקת מאחד ממייסדיה משנה את כללי המשחק. ההשלכות על הקולקציות הבאות יהיו ללא ספק מרחיקות לכת וניתן לצפות לשינוי בטון העיצובי שיהפוך אולי למאופק יותר או לכזה שנשען בכבדות על ארכיון העבר ללא התעוזה של גבאנה לדחוף את הגבולות קדימה. השוק כולו ממתין לראות האם מדובר בצעד ראשון לקראת רכישה חיצונית שתוביל למסחור נוסף של המותג או שמא דומניקו יצליח להמציא את הבית מחדש כסוליסט. מה שבטוח הוא שהסיפור המרהיב על שני הצעירים שהקימו אימפריה שכבשה את העולם הגיע לפרק הסיום שלו והתעשייה כולה תצטרך ללמוד איך נראה עולם שבו דולצ’ה נשאר ללא הגבאנה שלו.
