כשגוללים בפיד הישראלי בימים אלה, התנועה המהירה והחדה בין תיעודים מהמקלטים לבין המראות הזוהרים ממסלולי התצוגות בפריז מרגישה כמעט בלתי אפשרית לעיכול. אבל אמש, בלב בית האופרה גרנייה המפואר, המעצב הישראלי-ניו יורקי קובי הלפרין הצליח ליצוק משמעות אמיתית בתוך הפער הזה.
הוא חבר למעצבת התכשיטים הישראלית והבינלאומית קרן וולף למפגש פסגה יצירתי שהיה הרבה מעבר לאופנה, אלא אמירה מזוקקת של חוסן ותקווה שצמחה דווקא מתוך המורכבות הבלתי נתפסת של התקופה.
החיבור בין השניים הוליד דיאלוג ויזואלי מהפנט שזכה לשם לומייר נובל, או בעברית “אור חדש”. על המסלול ראינו את המומחיות של הלפרין בשיאה עם חליפות מחויטות בדיוק מרהיב, שמלות משי שנשפכות על הגוף ומשחקי שקיפויות שהעניקו רובד נוסף של מסתורין לכל מראה.
השיא הוויזואלי נרשם כשאלמנטים פיסוליים של ממש הפכו לחלק בלתי נפרד מהבגד, כמו חזיות זהובות וקשיחות ממתכת שעוצבו בצורת פרחים ענקיים ועטפו את הגוף בקונטרסט מרגש בין נוקשות הזהב לרכות בדי השיפון והקטיפה.
התכשיטים של וולף נוצקו לתוך הדגמים הללו באופן טבעי, כשהם מעמיקים את הסיפור החזותי ולא מתפקדים כתוספת נלווית בלבד. עבור וולף, כל פיס הוא דמות בתוך נרטיב שלם של תנועה ומשמעות, עם מוטיבים של ענפי זית, גלים וטיפות מתכת ששובצו באבנים שלוכדות את האור בדיוק כמו קרני שמש שמגיחות אחרי סערה גדולה. המתכות עוצבו בקווים אורגניים המדמים תנועה טבעית, ונועדו להעצים את הדמות על המסלול ולחזק את החוויה הרגשית של הצופה בכל צעד וצעד.
הבחירה להמשיך ליצור ולהציג בזירה הבינלאומית בתקופה כזו היא הרבה מעבר לאסתטיקה. כפי שהסבירו המעצבים, באמנות ובאופנה יש כוח לחבר בין אנשים ותרבויות ולהאיר גם את הרגעים המאתגרים ביותר.
כשהדוגמניות צעדו בחלל המרהיב של פריז, השילוב בין הרקמות העשירות והחזיות המפוסלות של הלפרין לבין הנוכחות העוצמתית של וולף יצר הרמוניה שהצליחה לטשטש את הגבול בין בגד לאובייקט אמנותי.
