אחרי שהמטרופוליטן הציב את הרף הגבוה ביותר עם ההכרזה על “Fashion is Art”, נראה שהשנה השטיח האדום לא יסתפק בשמלות ערב מפוארות אלא יהפוך למיצג אוצרותי חי ונושם.
כשהגוף האנושי הופך לקנבס והבגד מתפקד כפסל, הציפייה מהמעצבים ומהכוכבים היא לנטוש את המוכר לטובת האוונגרד, הסוריאליזם וההיסטוריה. בתערוכה שמשלבת חמשת אלפים שנות אמנות, המבט שלנו נשוא אל עבר הדגמים והמחוות שיצליחו ללכוד את הרגע שבו אופנה מפסיקה להיות מוצר צריכה והופכת לנכס תרבותי אלמותי.
אחד המראות המצופים ביותר הוא מחווה לזרם הסוריאליסטי, שבו הבגד משחק עם תפיסת המציאות של הצופה. אנחנו רוצים לראות דגמים של בית האופנה סקיאפרלי שמשלבים אלמנטים פיסוליים של איברי גוף מזהב או תכשיטי ענק שנראים כאילו הם בוקעים מתוך הבד, בדומה ליצירותיו של דאלי. זוהי הזדמנות מושלמת עבור כוכבת כמו דוג’ה קאט להופיע בבגד שמעלים את קווי המתאר האנושיים והופך אותה לפסל סביבתי שזז במרחב.
כיוון נוסף ומרתק הוא תרגום של הזרם הקוביסטי לאופנה מודרנית. אנחנו מצפים לראות דגמים בעלי זוויות חדות ומבנים גיאומטריים נוקשים, אולי מבית היוצר של איריס ואן הרפן, שמשתמשת בהדפסות תלת-ממד כדי ליצור צורות שלא נראו כמותן על הגוף. לוק כזה יכול להיראות כמו ציור של פיקאסו שקם לתחייה, שבו הפרספקטיבה משתנה עם כל צעד של הלובשת על השטיח.
אי אפשר לדבר על אמנות בלי להתייחס לתקופת הרנסאנס והבארוק, ואנחנו מקווים לראות מחוות ליצירות מופת קלאסיות דרך טקסטיל. דמיינו את ביונסה בשמלה של דולצ’ה וגבאנה או גוצ’י שכולה רקמת יד המדמה פרסקו מתקרת הקפלה הסיסטינית, או בגד שנראה כאילו נטבל בתוך שמן וצבע בדומה לטכניקת הצ’יארוסקורו של קאראווג’ו. השימוש בבדים כבדים כמו קטיפה וברוקאד לצד משחקי אור וצל יחבר את האורחים ישירות להיסטוריה המוצגת בתוך המוזיאון.
לבסוף, היינו רוצים לראות ייצוג לאמנות המודרנית והפופ-ארט, עם בגדים שמשתמשים בצבעוניות עזה ובטיפוגרפיה. מחווה ליצירותיו של אנדי וורהול או רוי ליכטנשטיין דרך שמלות קוטור של מושינו יכולה להוסיף קלילות ואירוניה לנושא הכבד, ולהוכיח שאמנות יכולה להיות גם נגישה, צעירה ובועטת. השילוב בין הגבוה לנמוך הוא בדיוק מה שהופך את המט גאלה לאירוע כל כך רלוונטי והשנה, כשהאופנה היא האמנות עצמה, השמיים הם הגבול.
הנה הדגמים והמחוות שאנחנו חולמים לראות על המדרגות השנה במט גאלה:
לואבה, סתיו 2022 Ready-to-Wear
