top of page

5 הקולקציות שהכי אהבנו מתצוגת הגמר של בוגרי שנקר

מערכת ניוריויסטה | סיקור | 26 יולי 2024


אתמול התקיימה התצוגה לקולקציות גמר של הסטודנטים בלימודי עיצוב אופנה בשנקר. הסטודנטים וגם אנחנו הקהל, התרגשנו לצפות ולהתרשם מהדגמים השונים לראות את הקולקציות השונות והיחודיות בעלי נושאים מעניינים וחשובים. הנה חמשת הקולקציות שהכי אהבנו.

צילום: רפי דלויה

כמו בכל שנה מתקיימת תצוגת הבוגרים לשנה ד׳ המציגה את קולקציית הגמר שלהם ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. גם השנה אנחנו מתרגשים לצפות בדגמים השונים של 43 בוגרים שמשקפים נושאים כה חשובים בדרכים יצירתיות.


התצוגה נערכה בשיתוף פעולה עם קבוצת הפניקס כחלק משיתוף פעולה ארוך טווח, ושילבה אופנה ומוזיקה, "תזמורת ארמון בזמן" אירחה את אנה לן ואוהד פישוף בניצוחו של מתן דסקל שליוו את המופע.


תמר אלבז | "Fluid Forms"

תמר אלבז בחרה בקולקציה שלה לדבר על שיחרור הגוף מגבולותיו המוגדרים, להציב גבולות חדשים ולאפשר לו להשתנות בתוך מגבלות הבגד - בין אם כמהלך ממשטר ובין אם כמהלך משחרר. דרך עיצוב הקולקציה, בחנה אלבז מחדש את מערכת היחסים בין גוף, תנועה ומרחב.

צילום: עדו לביא

״רציתי לחקור את הגוף בתנועה ולברוא מערכת יחסים חדשה בין הגוף לבגד, לעסוק בהשפעה של תנועה על הבגד ולדון במתח בין בגד כאובייקט סטטי לבין בגד המונח על גוף ומבטא את התנועה שבו. את הפרויקט פיתחתי כתגובה לשדה המחול המהווה מרחב לגיטימי לשינוי, עיצוב ועד פגיעה בגוף. היה לי חשוב שהקו המנחה בעיצוב שהקולקציה תהיה נקיה ואסתטית כשם שגוף הרקדנית נתפס לקהל הצופים אך יחד עם זאת מעוות ומערער על האופן בו אנו מורגלים לראות גוף.״

צילום: רפי דלויה

מעיין גלילי | אני אוהבת אותך אמא - לזכרה של חני גלילי

מעין גלילי בחרה בקולקציה להנציח את אמה שנפטרה לפני שנתיים בעיקבות מחלת הסרטן. פרויקט האופנה הוא פרויקט זיכרון וגעגוע בסימן אופנה אחראית ומקיימת, הפרויקט נוגע בשאלות  אישיות קשות בעיקבות המוות שלה כמו איפה את אמא? איך לא תהיי ביום שאתחתן, למי אביא פרחים עכשיו? לקחתי מטריה, למה עדיין יורד עליי גשם? ובזיכרונות האם, תוך שימוש בבגדיה של האם ליצירת קולקציה חדשה.

צילום: עדו לביא

״כל דגם מסמן או משפט מוכר וידוע של אמא שלי, או חוויה אישית שלי מהאובדן. דגם שמלת הכלה שפתח את הקולקציה, שואל את השאלה של איפה את אמא, ואיך לא הספיקה לראות אותי כלה בחיים, הכיתוב על השמלה עשוי כולו מחולצות שלה שגזרתי וחיברתי.

המטריה היא עבור המשפט המוכר והחוזר של אמא שלי ״תקחי מטריה מעיין״ גם כשלא היה יורד גשם וסתם היה מעונן בחוץ.״

צילום: רפי דלויה

הדגם עם החצאית השחורה הוא בעצם אנטיתזה לדגם הכלה, בד החצאית הוא בד מטריות מdead stock 178 מטר מכפלת, והוא בא לסמן את הגשם שממשיך לרדת ועכשיו אין מטריה והיא נהיית שובל ארוך וסוחף.

״דגם הפרחים עסק בשאלות של למי אביא פרחים עכשיו כשאמא איננה, ואיך מביאים לבית קברות האפור פרחים, הדגם האדום מספר על התמודדות הלב עם האובדן, מלא כיסי ממחטות טישו שהמצאתי במהלך הפרויקט, ותיק שהוא בקבוק יין, איזה שהוא פתרון להכהות עצב, והדגם האחרון שתפרתי היה הדגם המנומר והרעיון מאחוריו היה גם ממשפט שאמא שלי תמיד אמרה לי, לא לוותר ולהיות לוחמנית גם כשהכול קשה, המנומר משתלב שם עם המון ג’ינסים כחולים ולדגם הזה קראתי strong but still blue.

כל הפרויקט נתפר על ידי, עבודות ידניות וניטים שהרכבתי, הרבה פאץ׳ וורק ואפסייקלינג.״



שני מיטב | אל מול המוגבלות

הקולקציה של שני נוצרה בהשראת אחותה הקטנה ז״ל שנולדה עם שיתוק מוחין שהתבטא במוגבלות פיזית.

״לפני שהיא הגיעה לחיים שלי לא ידעתי איך לגשת לאנשים עם מוגבלויות, מה להגיד ואיך לפנות למרות שהיה לי המון מקום בלב הרגשתי שיש כמו קיר שקוף בין אנשים ״רגילים״ לבין אנשים בעלי מוגבלויות ואני בחרתי בקולקציה שלי לשבור את הקיר הזה ולהפוך את השיח לפחות זר ומאיים .״ מספרת שני.

צילום: עדו לביא

העזרים הרפואיים להם זקוקים בעלי מוגבלות בכדי לתפקד כגון כסאות גלגלים וסדים שונים הם הדבר הראשון בו העין שלנו מבחינה, לכן בחרה המעצבת להתמקד ולשאוב מתוכם השראה צורנית וחומרית לקולקציה. ״ עשיתי זאת ע״י שימוש בחומרים ודיטיילים שמזכירים לנו את האביזרי עזר בעלי מוגבלויות משתמשים הרבה פעמים שזה בעצם הדבר הראשון שהעין שלנו פוגשת. לקחתי השראה מאותם אביזרים פירקתי ושילבתי בקולקציית RTW שפונה עבור כולם. הקולקציה מתאפיינת במגוון חומרים שמדברים את ההשראה יחד עם קריצה לעולמות הספורט״

תוך שימוש בחומרים כגון עור, ניילון, מתכות שונות ועוד. 

צילום: רפי דלויה

נוי סלמי |When going on a virtual camping trip be sure to dress accordingly

בפרויקט גמר של המעצבת, חוקרת את ההבדל בין חוויות המציאות הפיזיות לבין אלה הוירטואליות בעידן הטכנולוגיה המודרנית. היא משווה בין דמות הנווד ה׳ביתי׳, זה שמתקיים דרך מסכים וכביכול נמצא בכל מקום בעולם אך בסופו של דבר משועבד לנוחיות ביתו לבין דמות הנווד ההיסטורי, הרומנטי- חוצה היבשות, מגלה העולמות זה שכל רכושו נסחב על גבו.

צילום: עדו לביא

״איך מתלבשים בעולם של חוויות לא מוחשיות? בו תנאי מזג האוויר לא מתקיימים והיעד אינו וודאי או לא קיים? ומה קורה לחפצים פרקטיים כשהם מאבדים את משמעותם?  על ידי שילוב אלמנטים מעולמות הטיולים אני יוצרת פרשנות סאטירית לאובדן המשמעות של חפצים פונקציונליים בקיומם הווירטואלי. לחפצים יש יכולת יוצאת דופן לפעול כצינור לזיכרונות שלנו, כאלה שאוצרים בהם ריחות וצבעים,  אחריהם אי אפשר להתחקות ואותם ראוי לנצור.

המתבונן להרהר בערך הבלתי ניתן להחלפה של החוויה הפיזית ועל הקשר העמוק שאנחנו יוצרים עם העולם דרך המוחשיות.״

צילום: עדו לביא

הפרויקט יוצר פרשנות סאטירית על האבדן המשמעותי של חפצים פונקציונליים בעולם הווירטואלי, שכוללים יכולת ייחודית להעביר זיכרונות, ריחות וצבעים שאי אפשר לשמור עליהם אחרי שהם אבדו. המעצבת מעצבת עולם שבו החוויות הפיזיות מהוות ערך בלתי ניתן להחלפה ומבטאת את הקשר העמוק שאנחנו יוצרים עם העולם דרך המוחשיות.


הדר בר נוי | Cherry on top

הקולקציה של הדר עוסקת בהחפצה נשית, היא לקחה השראה מדימוי האישה בשנות ה-50 ובמיוחד מתפיסת האישה בעולמות המדיה החזותיים שרק החלו לפרוח כמו- פרסומות בטלויזיה, שלטי חוצות ופרסומים בעיתונים. מאוד בלט לה הדיסוננס בין הצבעוניות השמחה והניסיון להציג ״תמונה מושלמת״ לעומת האמת, אישה שמתייחסים אליה כאחד החפצים בבית ומקומה שם. ובאופן ספציפי, במטבח. אמנם עברו שבעים שנה אבל במובן מסויים נשארנו בדיוק באותו המקום, ובפרסומות של ימינו עדיין אפשר לראות איך משתמשים באישה בתור אובייקט.

צילום: עדו לביא

״אני מרגישה במיוחד בתקופה הזו שיש איזה מוסר כפול, הצגה של נאורות, שוויון וקבלה, אבל בפועל עדיין יש הרבה מאוד חושך. היה לי חשוב דווקא בתקופה כל כך קשה לעשות קולקציה הומוריסטית, להעלות חיוך על פני האנשים. לקחתי דימויים בולטים משנות החמישים כמו סלסלת הפיקניק, כפפות המטבח, עוגת הג’לי, ובכוונה הקצנתי אותם ושיבשתי אותם, כמו בדגם הסלסלה שלי שהתחיל במחשבה של ״מה יקרה אם הסלסלה תתהפך וכל הפיקניק ישפך ממנה״. תהליך העבודה על הפרוייקט הביא אותי למחוזות חדשים באופן ליטרלי, מצאתי את עצמי מחפשת אחר קולע קש בכל הארץ, מגיעה למפעל מצנחים בקיסריה ומביאה חומר שישמש לי כ״קצפת לעוגה״ מניו יורק. העבודה על הפרוייקט שהכילה הרבה חומרים לא קונבנציונליים מאוד הזכירה תהליך אפיה, השתמשתי במזלף, מרדד ומרית וחוויתי על בשרי איך זה להיות אותה אישה במטבח. פעם אחת אבא שלי כמעט אכל את אחד האלמנטים מהקולקציה מרוב שהוא נראה אמיתי.״

צילום: עדו לביא

Comments


bottom of page