יובל אלון: “הביקורת בסוכנות היתה קשה – קמתי וברחתי משם”

את יובל אלון רובכן מכירות מהמסך שלכן עוד מהתקופה שהיא הייתה מעלה סרטונים מהחדר ביוטיוב, הרבה לפני שהיא התחילה לדגמן למותגים הגדולים. המסלול שלה אף פעם לא עבר בצינורות המקובלים של התעשייה, היא התחילה ברשת עם הגשה מאוד ישירה ולא מתנצלת ומשם המשיכה למסלול חיים די קיצוני שכלל שלוש שנים אינטנסיביות של דוגמנות, שירות צבאי לא צפוי ותפנית חדה בחיים האישיים והמקצועיים שגרמה לה לחשב את הכל מחדש. עכשיו, כשהיא חוזרת למצלמה לגמרי בתנאים שלה, היא מתיישבת לשיחה פתוחה על רגעי המפנה שעיצבו אותה.

המסלול של יובל אלון ברשת התחיל בחדר ביתי, אי שם לפני שבע שנים, כשהקימה את ערוץ היוטיוב שלה YUVAL. הפלטפורמה האותנטית הזו, שמחזיקה היום בנתונים מרשימים של 69.6K מנויים ומעל 300 אלף צפיות בסרטונים, הייתה המקום שבו היא יכלה להביע את עצמה בלי פילטרים ובגובה העיניים. אבל הסיפור האמיתי מתחיל כשהיא הייתה רק בת 16, נערה בבית ספר, שמצאה את עצמה מתגלגלת כמעט בטעות מהמצלמה הביתית אל עולם הדוגמנות התובעני.

“האמת שכל הכניסה שלי לעולם הדוגמנות הייתה ממש מקרית”, היא מספרת על המעבר החד, “הכל התחיל פשוט באודישן אחד, שבאותו היום כבר התחיל יום הצילום”. ברגע שהיא נחתה על הסט, היא הבינה שהחוקים השתנו לחלוטין. בתור יוטיוברית היא הייתה רגילה שהיא זו שמכתיבה לעצמה ועושה רק מה שבא לה ופתאום היא מצאה את עצמה במקום שבו אחרים אומרים לה בדיוק מה לעשות. “זה פשוט אין שום דמיון בין השניים. פה את פשוט באת למכור איזשהו מוצר ואין אפילו בכלל מקום למי שאת. חוץ מאם יש לך קצת קעקועים, אז לא באמת יודעים עלייך כלום”.

הפער הזה העמיק כבר במפגש הראשון שלה עם התעשייה. יובל הגיעה לסוכנות דוגמנות גדולה דרך קשרים, פשוט כי לגשת באופן ישיר הרגיש לה מביך ומלווה בחוסר ביטחון של גיל 18. היא הגיעה כילדה שרק בוחנת את הצעדים שלה ומצאה את עצמה מול ביקורת נוקבת שלא הייתה מוכנה אליה. “הביקורת הייתה די קשה, לא ציפיתי. באתי כזה ילדה בתחילת דרכה והיה שם קצת ביקורת שהייתה קשה לי אז לשמוע, אם זה על משקל ואם זה על כמות עוקבים, שהייתי ממש בהתחלה ופשוט ברחתי משם”.

איך את מסתכלת על הרגע הזה היום?
“אני שמחה על זה שזה קרה. זה עוד משהו שעברתי שבלעדיו כנראה לא הייתי מי שאני היום. אני חושבת שלכל דבר יש סיבה, אז אני מסתכלת על זה ואומרת תודה”.

המעבר הזה הביא איתו התמודדות יומיומית לא פשוטה, במיוחד כשיובל הבינה שהגוף שלה הופך פתאום לנחלת הכלל, ושמקבלי ההחלטות על הסטים לוקחים את המושכות גם על הבחירות הכי אישיות שלה. הדבר שהכי הציק לה יכול להישמע לאחרים כמו עניין פעוט, אבל בשבילה זה היה המבחן האמיתי לחופש שלה. הקעקועים שלה הפכו למוקדי חיכוך בלתי פוסקים וכל עיטור חדש על הגוף גרר אחריו גל של תגובות והערות מצד אנשי הצוות. מבחינתה, המעבר מלהיות יוטיוברית עצמאית למי שנמצאת על סטים כל הזמן יצר חיכוך מתמיד. כל דבר קטן שהיא עשתה הביא איתו תגובות על הסט, החל מתלונות על כך שלא ידעו על קיומם ועד לאמירות מבאסות כמו “חבל, אם לא היית עושה אותו”. ככל שהיא התבגרה, היא הרגישה שההערות האלו פשוט חונקות אותה ושאין להן מקום יותר בחיים שלה.

איך מתמודדים עם הפער הזה?
“ההתמודדות שלי הייתה די קיצונית, פשוט הפסקתי לדגמן. אני פשוט הפסקתי לעשות מה שלא אהבתי. זה לא תמיד מתאפשר פשוט להפסיק ולהחליף, אבל באותה תקופה כבר התחלתי עם הרשת. שלוש שנים שרק דגמנתי ולא העלתי תוכן בכלל, רק תוכן של דוגמנות ואז מאוד התגעגעתי לחזור לעשות את התוכן שלי. אז היה לי את האופציה פשוט להפסיק עם מה שאני לא אוהבת ולחזור למקורות. אז ככה אני התמודדתי.”

למרות העזיבה, יובל לוקחת איתה לא מעט דברים מעולם הדוגמנות ובעיקר את הביטחון העצמי שהיא בנתה שם. בתור ילדה היא הגדירה את עצמה כטומבוי, מקום שהרגיש לה מאוד נוח ובטוח, שבו היא יכולה ללבוש מה שהיא רוצה ותחת ההגדרה הזו הכל מותר. כשהיא התחילה לעבוד, הסטים קיבעו אותה בהתחלה בדיוק במשבצת הזו. כל הלוקים, הסטריט והאוברסייז – זה מה שהיו שמים עליה, ברמה שאם בטעות היו שמים עליה שמלה והיא הייתה עולה איתה לסט, מיד היו מורידים אותה ומחליפים לה בגדים. עם הזמן משהו נפתח אצלה והיא התחילה לאהוב דברים יותר נשיים, שמלות ופריטים קצת יותר חשופים, בדיוק כמו מה שהיא לובשת עכשיו. מבחינתה, הדוגמנות בנתה לה את האופי והיא באמת אהבה את זה, אבל היא פשוט ידעה לעזוב בזמן.

היה בעצם רגע של פיצוץ, נכון?
“היה רגע על סט שאמרתי אני יודעת שאני לא חוזרת לסט אחרי היום הזה בחיים וכך היה.”

חוץ מעכשיו?
“חוץ מעכשיו. כן, לא, פה זה לא דוגמה, פה אני פה בזכות עצמי ולא בזכות…”

זה שונה להיות טאלנט.
“זה שונה, כן, בטח. מספק.”

התחנה הבאה שעיצבה אותה הייתה השירות הצבאי. יובל מספרת על שירות מהמם, אבל קשה ברמות, בתור תצפיתנית. השירות רחוק מהבית פיתח אצלה עצמאות שהיא לא ידעה שהיא מסוגלת להפיק מעצמה, עד כדי כך שמיד אחרי השחרור היא הרגישה שהיא חייבת לעבור לגור לבד. אבל לצד העצמאות, התפקיד הזה גבה ממנה גם מחיר פיזי והיא עלתה מלא במשקל במהלך השירות– חוויה שחיילות רבות בתפקיד הזה מכירות מקרוב.

איך זה השפיע באותו זמן?
“תראי, בתפקיד הספציפי הזה של תצפיתנית זה ידוע שעולים במשקל. זה התפקיד היחיד בצה״ל שאת צריכה לבוא פעם בשבוע ולהראות למפקדת שלך שאת לבושה בבגדי ספורט ועשית אימון, את ממש צריכה להחתים את עצמך על טופס שעשית אימון. זה תפקיד שהוא מאוד מנוון, את כל היום מול המסך ואת מארוחה לארוחה מתגלגלת לך. אז ידעתי למה אני באה וידעתי שאני הולכת לעלות במשקל. כן, זה היה שוק עבורי, אבל גם אז הייתי ילדה ולא הייתי דוגמנית או משהו, לא היה לי עניין עם הנראות שלי. אבל זה היה לא בריא פשוט, זו הייתה עלייה לא ממקום בריא. זו הייתה אכילה רגשית של כזה אני מתגלגלת הביתה אז אני אוכל דוריטוס, זה הגיע ממקום קצת של חוסר”.

ודיברת על זה אחר כך כ”תצפידובות”.
“תצפידובות זה הגדרה מצחיקה. זה משהו שלא אני המצאתי, זה היה לפניי וזה המשיך אחריי. זה פשוט סוג של גג כזה פנימי בצהל שככה כולם קוראים לתצפיתניות כי אנחנו כאילו כל היום אוכלות ויושבות על כיסא. אבל אין שום בעיה בלהיות תצפידובה. נהניתי מזה והייתי אחלה תצפיתנית והיה לי כיף”.

זה בטוח מוריד ביטחון.
“האמת שלקחתי את זה ממש בהומור ובכיף. הרגשתי חלק ממשהו אז סבבה, אז אני תצפידובה, אוקיי. זה אף פעם לא עניין אותי. זה היה ממש בהומור, היינו קוראות ככה אחת לשנייה”.

השחרור מצה”ל סימן את תחילתו של פרק חדש שבו יובל לקחה את המושכות לידיים, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. היא הפסיקה לרדוף אחרי קמפיינים והחלה לבחור פרויקטים בפינצטה, רק כאלה שיש לה חיבור אמיתי אליהם. “עכשיו אני בוחרת פרויקטים לפי חיבור שלי עם הברנד, עם המוצר”, היא מסבירה את הקו הנקי שלה, “אני לא מכרנית של קודים ולינקים, אין לי את זה. אני באה פשוט לשתף הכי כמו החברה הכי טובה, ככה אני מתייחסת למצלמה”.

הגישה הזו, שמחפשת קשר אישי ואותנטיות, באה לידי ביטוי גם במעגל החברתי שלה. בעולם הרשתות, שנחשב לעיתים קרובות למגרש משחקים תחרותי ומלחיץ, יובל הצליחה לייצר אי של יציבות. היא מודה שאין לה הרבה חברים מהתעשייה והחברה הכי קרובה אליה היא יוצרת התוכן ליה נוגה. החיבור ביניהן נולד ברשת, ומאז הן בלתי הפרדות, מצלמות סרטונים יחד ומתייעצות על כל צעד. יובל היא גם אורחת קבועה ופופולרית בפודקאסט המצליח של ליה, שבו הן מדברות בגילוי לב על “דברי נשים”, מערכות יחסים וקריירה. “החברות שלנו היא באמת אמיתית ובנויה ומושתת על פירגון ועל התייעצויות אינסופיות בכל הנושא הזה של העבודה”, מספרת יובל, “אני מאוד מפרגנת לה, אני חושבת שיש מקום לכולם. אני רואה את ליה כמשהו שמבחינתי, כמה שתצליח יותר, יותר טוב. פשוט רק שתעלה ותצליח, באמת”.

אבל אז הגיעה המלחמה, והמציאות היציבה שוב נסדקה. שוק האופנה והתוכן קפא לחלוטין, ויובל מצאה את עצמה בסיטואציה מורכבת: היא עדיין הוגדרה כדוגמנית במשרה מלאה, אבל לא היו קולקציות או ימי צילום והשכירות התל אביבית הגבוהה המשיכה לרדת מהחשבון בכל חודש. מתוך הבנה שאין לה ברירה, היא עשתה צעד מפתיע וירדה לעבוד במה שהיא מכנה “עבודה של אנשים רגילים”. היא החלה למזוג כוסות בבר יין קטן, בוטיקי ואינטימי שנמצא ממש מתחת לבית שלה. היא לא ידעה שדווקא שם, בין השולחנות של המקום השכונתי, החיים שלה עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בזכות לקוחה אחת בשם ברית.

“האמת שבפעם הראשונה שראיתי אותה כבר היה לי קראש קטן כזה, אפשר להגיד”, היא משחזרת בחיוך את הרגע שבו הכל התחיל, “העין שלי ישר נתפסה עליה. משהו באנרגיה שלה, בדרך שבה היא נושאת את עצמה ובלוק שלה, נורא משך לי את העין, סיקרן אותי”. יובל הבינה מהר מאוד שההזדמנות הזו נמצאת ממש מתחת לאף שלה, ולא התכוונה לפספס אותה. “אז ראיתי שהיא גם אפילו די קרובה לאנשים שאני מכירה”, היא מספרת בצחוק על תוכנית הפעולה, “אז ככה פילסתי דרכי ככה בדרכים ערמומיות…”.

הקראש הזה הפתיע אותה, בעיקר כי עד לאותו מפגש בבר היין, המציאות הרומנטית של יובל נראתה אחרת לחלוטין. לאורך כל חייה היא ניהלה מערכות יחסים ארוכות ויציבות עם גברים ולמרות שברמה התיאורטית היא תמיד ידעה שהמשיכה לנשים קיימת בה, הרגש הזה מעולם לא התממש פנים אל פנים. רק המפגש עם ברית הוליד אצלה משהו חדש ושונה לחלוטין. “בחיים לא יצא לי להרגיש את זה פייס טו פייס עד ברית”, היא מודה, “היא פשוט נורא מיוחדת לי, היא הגדרה אחרת”.

איך נראו הימים הראשונים שלכן ביחד?
“האמת שבהתחלה היינו פשוט כל היום אחת בתחת של השנייה, היינו כל הזמן ביחד. מהר מאוד פשוט החיים שלנו השתלבו אחת בתוך השני. רצינו פשוט לעשות כל דבר ביחד, כל דבר שלא עשינו עדיין ביחד לעשות פעם ראשונה ביחד, וזה היה פשוט תקופה כל כך יפה שפשוט היינו כל הזמן ביחד רק להכיר ורק לשמוע עוד ולדעת עליה כמה שיותר ולהיות איתה”.

הקשר העמוק והאינטנסיבי שנבנה בין השתיים נשמר במשך שנתיים הרחק מאור הזרקורים, עד שמודעה אחת בתקשורת הציפה את הנושא וחשפה את הזוגיות לציבור, מה שהפך סוג של “יציאה מהארון” עבור יובל – מושג שמבחינתה מרגיש קצת זר להגדרות שלה.

איך הרגשת כשהדברים יצאו ככה החוצה?
“האמת שלקח לי זמן, לקח לי שנתיים לחשוב איך אני רוצה לעשות את זה ואיך אני רוצה להציג את זה בצורה הכי נכונה עבורי. רציתי פשוט לשים את המושג הזה מאחוריי ולהמשיך הלאה בחיי. אבל המושג ‘יציאה מהארון’ לא באמת מגדיר את המצב שלי, כי אני מעולם לא הרגשתי שאני חיה בתוך ארון. המונח הזה מתאים לאדם שהסתיר משהו במשך זמן רב וחי בצורה שונה ממה שהוא רוצה. אני חלמתי את החיים שלי בדיוק כפי שרציתי, מעולם לא הסתרתי דבר, אלא פשוט לקחתי לעצמי רגע לחשוב איך להציג את הדברים בצורה מכבדת”.

למרות החשיפה הכפויה, התגובות מסביב היו חיוביות ומחבקות, ולא נרשמו אכזבות מצד המשפחה, החברים או הקהל שמלווה אותה ברשת. עם זאת, התסכול הגיע דווקא מהמקום הכי פחות צפוי – אנשים שפטרו את מערכת היחסים הרצינית הזו כעניין זמני. “זה היה מאוד מתסכל לשמוע שמשהו שאת חווה, כשאת מאוהבת לחלוטין ונמצאת שם לגמרי, הוא רק פייז (שלב חולף)”, היא משתפת בכנות, “כל מה שרציתי באותם רגעים זה שיקשיבו לי ויבינו שאני מתכוונת לכל מילה ותחושת ההקשבה הזו מהסביבה אכן הגיעה מזמן”.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים ולהמציא את עצמך מחדש אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, עוד מימי היוטיוב העליזים? יובל מודה שבדיוק בנקודה הזו היא פגשה לאחרונה מחסום. “אני מרגישה שממש היה לי בתקופה האחרונה, ממש בחודשים האחרונים, סוג של משבר זהות כזה מול הרשת”, היא משתפת בגילוי לב, “כי אני עושה אותו דבר מגיל מאוד צעיר, מגיל 16 כאילו אני מצלמת ואני מדברת למצלמה. ולפני כמה חודשים פתאום הייתה לי איזה סיטואציה של- מה אני רוצה להגיד בכלל? למה אני פותחת מצלמה? כאילו מה אני עושה? עוד פעם אני מנקה את הבית? עכשיו, אני לא מזלזלת בזה לרגע, זה התוכן שלי וזה תוכן מעניין, אבל באיזשהו מקום הגעתי לאיזשהו מיצוי. אני עושה את זה כל הזמן, אני לא אומרת שום דבר, אני רוצה לעשות משהו שהוא קצת מעבר”.

כדי לצאת ממצב ה”זומבי” הזה, יובל לקחה לעצמה רגע לדייק את עצמה מחדש, והשינוי ניכר בכל פריים. היא הפסיקה לגלול בטיקטוק להנאתה, פשוט כי המוח שלה התחיל לעבוד אחרת. “אני מסתכלת על תוכן אחרת. אני רואה סרט, אני רואה אותו אחרת – בזוויות, בצילומים, בצבעים ובמעברים. הכל בראש שלי כבר, אני רואה את זה כמו תוכנת עריכה”. הגישה החדשה הזו לקחה את הקריירה שלה למקום אמנותי ועמוק בהרבה. “ברגע שהתחלתי להסתכל אחרת על כל הנושא הזה של ליצור תוכן, אז התוכן שלי תפס תפנית אחרת וזה יותר מרגיש לי שאני עושה שורט פילמס מאשר סתם סרטון או קמפיין”.

מה היית רוצה להגיד ליובל שפותחת מצלמה בפעם הראשונה מגיל שש עשרה?
“שהיא ממש מוכשרת, שיש לה כישרון, שיש לה מה להגיד ושיש לה אחלה רעיונות, שתאמין בעצמה ושלא תקשיב לרעשי סביבה ורעשי רקע, כי זה ממש לא מעניין ותמיד יש מה לאנשים להגיד, אז פשוט לא רלוונטי.”

מה החלום הבא?
“וואו. יש כל כך הרבה. אני פשוט רוצה לעשות מה שאני עושה הכי טוב, שלא יהיה על זה אפילו דיון, זה החלום שלי. פשוט קמפיינים גדולים, דברים לא בארץ גם, אני רוצה לטרוף הכל, באמת.”

צילום: גל בומנדיל | ניהול הפקה: נועה נרדע | לוקיישן (סטודיו אומנות): חן חפץ- ארט סטודיו ודנה קופרלי | סטיילינג: ספיר סנקר, אסיסטנטית סטיילינג: הדר זייד | מעצבים ועסקים: ילתא ציון, מיס הלברטל, ירון מינקובסקי | איפור ושיער: סיון אביאני | סושיאל מדיה: גילי עמר