רחל זילברפרב תל אביבית בת ה-35, נשואה ואמא ל-3. גדלה בבית שבו אופנה הייתה חלק מהחיים כבר מגיל קטן והאהבה שלה לעולם הבגדים התפתחה במהרה לתשוקה להבין את מאחורי הקלעים של התעשייה. במהלך לימודי המשפטים גילתה את הקסם שבקניין רוחני, והחלה ליצור מסלול ייחודי שבו משפטים ואופנה נפגשים. היום היא מובילה את המעצבים בישראל, מלמדת אותם להגן על יצירותיהם ולנווט בעולם מורכב של השראה, העתקה והגנה משפטית. בעמוד האינסטגרם שלה היא מפרסמת פוסטים על העתקות שונות של מעצבים ומסבירה את הזכויות המשפטיות: “אני לא מפחדת לומר את האמת בתעשייה הזו”, היא אומרת, והקהל שלה מגיב, לומד ומתחבר. “אני האחות הצעירה במשפחה של חמש בנות. אז אופנה הייתה כמובן נוכחת בבית מגיל מאוד מאוד קטן שלי, ומאוד אהבתי אופנה די מאז ומתמיד.”
אהבתה לאופנה התפתחה מעבר להיבט החיצוני של הבגדים והטרנדים והחלה לעסוק במעמקי התעשייה. היא החלה לקרוא ביוגרפיות של מעצבים ולצפות בסרטים דוקומנטריים על אופנה כבר בגיל צעיר, ולהבין אילו מותגים הצליחו ואילו נכשלו. “בשלב יותר בוגר שלי גם התחלתי מאוד מאוד להתעניין במאחורי הקלעים של אופנה. זה נורא נורא עניין אותי. סיפורי הצלחה של מותגים ומה תפס ומה לא.”
“כל מי שהכיר אותי בערך מגיל ארבע היה יכול לנבא שאני אלך ללמוד משפטים. מאוד רציתי ואהבתי ללמוד משפטים, וגם מאוד רציתי את הידע הזה שהוא שימושי והוא ממש כוח בעולם. מעבר לזה שהוא כוח שאתה יכול להשתמש בו, היה נחמד לדעת שזה כוח שיהיה לאנשים קשה להשתמש עליי. אני מחזיקה את הכוח הזה גם אצלי, את הידע הזה.”
ההתחלה בלימודי המשפטים לא הייתה קלה ובשנה הראשונה היא הרגישה אכזבה מסוימת. “אז דווקא לא כל כך אהבתי משפטים בשנה הראשונה, זה היה לי די משעמם וגם די מאכזב מבחינת כל ציפיות שלי מהמערכת צדק. בשנה של האחר מכן הגעתי במקרה לקורס קניין רוחני, אפילו לא ידעתי מה זה ובשיעור הראשון המרצה שלי דיברה על לוגו של שאנל, וזה תפס אותי בתהדמה מוחלטת.” הקורס הזה אפשר לה להבין את העומק של קניין רוחני, את הקשר שלו לפילוסופיה, לכלכלה ולסוציולוגיה וכיצד הוא בא לידי ביטוי בתעשיית האופנה. היא החלה להבין שקניין רוחני אינו רק כלי משפטי אלא כלי אסטרטגי לכל עסק, במיוחד בעולם שבו האסתטיקה, השיווק והפיתוח העסקי כל כך תלויים זה בזה. “הרציונליים של קניין רוחני כל כך מנתקים. כמובן שגם זה בא לידי ביטוי בסופו של דבר במותגים ואסטרטגיה של קניין רוחני הרבה פעמים היא חלק מהאסטרטגיה של שיווק, של פיתוח עסקי. היא כל כך קשורה לדברים אחרים בעסק שמעניינים אותי וזה חיבר לי את כל מה שאני אוהבת והבנתי שזה המקום שבו אני רוצה להיות.”
הנקודה המהפכנית הגיעה ב-2016, כאשר נחקק חוק העיצובים החדש. “ארגנתי באוניברסיטה העברית. למדתי שם והייתי מאוד מאוד מעורבת בקורסים של קניין רוחני ועזרתי למרצה שלי לארגן שולחן עגול בנושא והבאנו את כל האנשים הרלוונטיים – מרשות הפטנטים, שופטים, אנשי ייעוץ וחקיקה שכותבים ומנסחים את החוק וכל מיני אנשי אקדמיה. אמרתי למרצה שלי בואי נביא גם מעצבים שהשתתפו בשולחן עגול כי החוק בסוף נועד בשבילם. זה כאילו היה איזה רעיון מהפכני. היא אהבה את זה וזרמה עם זה.”
“היה מאוד מאוד קשה. לגרום למעצבים לבוא למקום שהוא כל כולו בשבילם ויש להם השפעה דרמטית אבל הוא בלי מצלמות. ולגרום להם בכלל לשבת אחד עם השנייה.”
החוויה הזו חשפה בפניה את הפער בין המחוקקים לבין המעצבים. “אבל הבנתי את הפער הזה שבין המחוקקים, שמחוקקים חוקים כדי להגן על מעצבים, לבין מעצבים שבכלל לא מודעים לחוקים שנועדו להגן עליהם ולכלים שעומדים לרשותם ואין בכלל שיח ותקשורת בין השניים. זה היה הרגע שבו הבנתי לא שאני רוצה להביא אופנה לעולם המשפט, אלא שאני רוצה להביא את עולם המשפט לתוך תעשיית האופנה.”
האתגר המרכזי בקריירה של רחל הוא לא אירוע ספציפי או משימה אחת, מדובר במאמץ מתמשך ליצור מסלול ייחודי בישראל שבו היא משלבת בין עולם המשפטים לעולם האופנה, תחום שעדיין בחיתוליו בארץ. זילברפרב בחרה בדרך שטרם קיימת בישראל, מסלול שבו היא מובילה את החידוש בעצמה ומזה נובעת מורכבות רבה, לא רק ברמה האישית אלא גם ברמת השוק כולו. רבים מהמעצבים בארץ כלל אינם מודעים לכך שיש להם הגנות וכלים משפטיים, אינם מבינים את הצורך בהם ולעיתים אפילו לא יודעים איך להשתמש בהם. יצירת מסלול כזה דורשת לא רק ידע משפטי אלא גם יכולת להנגיש אותו בצורה ברורה ולהדריך את התעשייה כולה.
רחל מדגישה את הקושי והעומק של התחום המשפטי והקנייני באופנה. תחום הקניין הרוחני מורכב ואפור במידה רבה, והוא כולל הבנה הן של הכללים המשפטיים והן של ההשפעה העסקית והיצירתית שלהם. הבחינה של דמיון והעתקה, למשל, אינה פשוטה כפי שנוטים לחשוב. יש הבדל מהותי בין מאפיינים גנריים לבין אלמנטים ייחודיים ביצירה, והערכת הדמיון בין יצירה אחת לשנייה מצריכה ידע מקצועי מעמיק. גם הכוונה של היוצר משמעותית, אך אינה תמיד נקודת המפתח. רחלי מסבירה את המורכבות: “יש לכל תחום בקניין רוחני קריטריונים טיפה שונים לגבי הבחינה של דמיון והעתקה. בעיקרון זה עולם טיפה אפור, החוק יש לו פרמטרים, אז זה לא שחור בלבד. כשזה משהו שהוא בסגנון מסוים או מתכתב עם שפה מסוימת, בדרך כלל זה יהיה בסדר. אם למשל אני משווה וידיאויים ויש סצנות שהן אחד לאחד מבחינת הזווית צילום, התנועה, כל מיני דברים אחרים, יש אלמנטים שהם ייחודיים ביצירה המקורית, ואותם אלמנטים ייחודיים נלקחו ביצירה השנייה, אז הדבר הזה הרבה יותר בעייתי.”
מה האתגר הרכזי בקריירה שלך?
“האתגר המרכזי בקריירה שלי הוא לא משהו שהוא היה או משהו שקורה עדיין. כאילו, הקריירה שלי בעצם היא האתגר המרכזי בקריירה שלי, כי הבחירה שלי במסלול שאני סוללת אותו לבד. זה לא מסלול שיש בארץ. זה לא שאני הולכת עכשיו ואני עושה מיזוגים ורכישות ואז אני עובדת באיזה משרד שעושה את זה ואני מתמחה בזה ואז פותחת נישה משלי, אני מביאה לפה איזשהו משהו שלא קיים בישראל וזה אתגר עצום, גם מבחינת חינוך של שוק שלם לדבר הזה. כאילו, יש הרבה מעצבים בארץ שהם בכלל לא יודעים שיש להם הגנות וכלים משפטיים, הם לא יודעים שהם צריכים אותם והם גם לא יודעים להשתמש בהם. אז קודם כל זה דורש חינוך מחדש של כל הדבר הזה מול מעצבים, אתגר נוסף זה בכלל של של הצרכן הישראלי שבכלל לא תופס אופנה כתרבות. זה לא כל כך קשור לפן המשפטי, אבל זה חלק מהחזון שאני הייתי רוצה לקדם. אז האתגר המרכזי שלי הוא באמת לנסות לסלול את זה והיום אני במקום הרבה יותר טוב ונוח, כאילו וכבר טיפה יותר מכירים אותי וכבר יש לי כאילו לקוחות והרבה הרבה דברים שעשיתי. אבל יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות וזה עדיין לא במקום שאני מאחלת לעצמי להיות בו.”
עם הזמן היא גם גילתה שהשילוב בין מסחרי לקניין רוחני כמעט לא קיים בישראל. היא התחילה בהתמחות במשפט מסחרי, עברה למשרד שמתמחה בקניין רוחני בלבד, ואז הבינה שהיא צריכה את שניהם. החיפוש אחר העמקה מקצועית הוביל אותה לניו יורק, שם עשתה תואר שני בדיני אופנה בקרדוזו. היא נסעה כשבנה היה בן חודש וחצי, התמקצעה בתחום שהיה אז בחיתולים בעולם וחזרה לארץ עם חזון ברור.
“ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות,” היא מספרת. “דיני אופנה כמעט לא היו קיימים בארץ. הרגשתי שאני מפתחת מיומנות מיוחדת בתעשייה שמתנהלת אחרת מכל תחום אחר.”
כחלק מהגישה שלה, רחלי שמה דגש גדול על הנגשה. היא רואה בהבנה משפטית חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה העסקית של כל מעצב, ומאמינה שידע בסיסי הוא הכרחי. “אני ממש ממליצה לקרוא כתבות משפטיות ב־ WWD וב־BOF יש טרנדים גם בתביעות, וחשוב להבין את זה. באתר של רשות הפטנטים יש הסברים וכלים מדהימים, וגם הרצאות וכנסים שאפשר לבוא אליהם. העמוד שלי באינסטגרם נועד לפשט ולפרק את המנגנון המשפטי בצורה ברורה ומעניינת. אני באמת מקווה שזה נותן למעצבים כלי אמיתי.”
כשאנחנו נכנסות לעומק של דיני קניין רוחני, רחלי מבהירה שהתחום רחוק מלהיות שחור או לבן. לדבריה, הערכת דמיון והעתקה תמיד מבוססת על מכלול פרמטרים. “אם משהו רק מתכתב עם שפה מסוימת, בדרך כלל זה בסדר. אבל אם יש סצנות שהן אחד לאחד, או אלמנטים ייחודיים שנלקחו מהיצירה המקורית, זה כבר הרבה יותר בעייתי.”
היא מדגישה שיש הבדל בין מאפיינים גנריים לבין פרטים ייחודיים. “קלואוז אפ של שפתיים בקמפיין שפתון זה לא מיוחד. כולם עושים את זה. אבל אם אותו צילום משתחזר בדיוק בתאורה, בזווית ובצבעים, זה כבר משהו אחר.”
אחד הדברים שהיא מקפידה להפריך בכל הזדמנות הוא המיתוס על “שינוי של שלושה דברים”. “אין דבר כזה. הבחינה היא מהותית. השאלה העיקרית היא כמה היצירה החדשה באמת טרנספורמטיבית. לפעמים שינוי קטן מספיק, ולפעמים גם מיליון שינויים לא.”
נושא הכוונה גם הוא מורכב. “יש משמעות לשאלה אם ידעתי שאני משתמשת ביצירה מוגנת. לפעמים זה מפחית פיצוי, לפעמים לא. בתי המשפט גם מכירים בזה ששני יוצרים יכולים להגיע במקרה לאותה תוצאה בלי שהייתה העתקה.”
ב-10 ביולי, זילברפרב שיתפה את אחד הפוסטים שהציתו שיחה אדירה ברשת שאליה לא ציפתה.
הביקורת שהעלית על קמפיין המותג של עינב בובליל. בסרטון שפרסמת הצגת דמיון כמעט מוחלט בין המוצרים שלה לבין קמפיינים ויזואליים של מותגים בינלאומיים גדולים. רציתי להבין מה בעצם הוביל אותך להעלות את זה. האם זו הייתה שאלה אתית, משפטית, או אולי שילוב של השניים?
“אני לא חושבת שהפוסטים שלי מפחידים מישהו. נכון שפעמים רבות דברים שאני מעלה מגיעים לתקשורת ויוצאים מהבועה של העמוד שלי, אבל זו לא המטרה. אני מעלה כדי ללמד, כדי לפתוח עיניים. אם זה גורם למעצבת לחשוב פעמיים לפני שהיא מעתיקה, זה כבר רווח מבחינתי. פחות חשוב לי מה מי שמעתיקה תרגיש, יותר חשוב לי מי שלא מעתיקים שידעו מה הזכויות שלהם ושיש להם בית קטן שמגן עליהם. הפוסט על עינב בכלל הגיע מעוקבות ששלחו לי דוגמאות ואחרי זה הוא הופיע בכל ערוץ אפשרי. אם זה מגביר מודעות אני שמחה. אם זה נשאר רק ברמת הצהוב, זה פחות מעניין אותי.”
יש כלל ברור שמפריד בין השראה להעתקה.
“לצערי, אי אפשר לקחת מהפסיקות בארץ יותר מדי. קניין רוחני הוא תחום שרוב השופטים בישראל לא מתמחים בו, ויש הרבה בלבול גם מצד עורכי דין שלא מגיעים מהתחום. ראיתי פסקי דין מפתיעים מאוד. גם כשיש קייס ברור, אי אפשר לדעת מה תהיה התוצאה. לכן ברוב המקרים אני מעדיפה לנסות לסגור דברים מחוץ לבית המשפט.”
האם דיאלוג יכול להחליף תביעה? האם יש מסלולים חלופיים שמאפשרים לפתור מחלוקות בלי להפוך אותן לקרב פומבי?
“כן. דיאלוג הוא כמעט תמיד הדרך הנכונה יותר. הוא מהיר יותר, זול יותר ולא חושף את הצדדים לפרסום לא רצוי. לא תמיד זה מתאים ויש תיקים שהאסטרטגיה בהם היא דווקא ללכת לתביעה, אבל כמדיניות אני בעד הידברות ופשרות. זה נותן שקט, זה מאפשר לסיים את הסיפור בלי שנים של חוסר ודאות ובכל זאת, יש מקרים שבהם אין ברירה אלא להתקדם לבית המשפט.”
אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב בעולם האופנה הוא השאלה עד כמה “באז” ציבורי משפיע על תהליכים משפטיים. שאלתי אותה האם הלחץ מהרשתות משנה את מאזן הצדק או רק מסיט אותו ממקומו.
“האמת? למרות הביקורת שלי על מערכת המשפט, אני חושבת שהשופטים יודעים לבודד את הרעש התקשורתי מהקייס עצמו. זה לא משפר בהכרח את הסיכוי לצדק משפטי. לפעמים זה רק משפר את הסיכוי להתפשר יותר מהר, ללחוץ על הצד השני להגיע לפשרה. לפעמים זה משפר את הרווח שלך מהתביעה, גם אם תפסידי כי קיבלת חשיפה, קהל, תמיכה. זה מערך שיקולים רחב. לפעמים זו ממש אסטרטגיה: לצאת לתקשורת או לא. העולם המשפטי הוא משחק שחמט של שיווק, פיתוח עסקי ורווח והפסד. אז אין תשובה חד משמעית, אבל זה לא משפר את הסיכוי לצדק. זה רק משפיע על הדרך.”
משם עברנו ישר לנושא החם ביותר בשבועות האחרונים: הלוקים של עדן פינס, רצף של עיצובים שפורסמו אצלה ונראו, פעם אחר פעם, זהים כמעט לחלוטין לכאלה של מותגים בינלאומיים. זה היה הרגע שבו רציתי להבין מי בעצם נושא באחריות המשפטית כשסטייליסט מבקש מעצב ליצור פריט “בהשראה” של מותג אחר.
“האחריות היא קודם כל על המעצב,” היא אומרת בלי למצמץ. “אחד הדברים שכל כך קוממו אותי בלוקים של עדן פינס היה הסדרתיות. קודם חשבתי שזה מקרה בודד. ואז ראיתי שזה תהליך. הרבה פעמים סטייליסטים בכלל לא משלמים למעצב וזה כבר מתחיל מניצול. אחר כך מגיע שלב הביזוי, שבו אומרים למעצב: תתפור לי. ואז מגיע הסיכון המשפטי שמטילים עליו, לפעמים בלי שהוא מבין בכלל. זה ניצול, זה ביזוי, וזה מסוכן משפטית. ולכן כל כך חשוב לי שמעצבים לא יסכימו לזה. עד שהסטייליסטים ילמדו לעשות סטיילינג מקורי באמת.”
ואז היא מוסיפה זווית שלא מדברים עליה מספיק:
“מעבר לצד המשפטי יש פה בושה. אם עדן פינס הייתה הולכת עם שמלה מועתקת של נינה ריצ׳י בפסטיבל קאן, ופוגשת את קלי רולנד שלבשה את המקור, איזה מביך. זה הייצוג שלנו וזה עצוב, כי יש פה מעצבים מוכשרים עם יצירה מקורית.”
כאן נכנס הצד הפרקטי: עד כמה סקיצות ותיעוד תהליך יכולים להציל מעצב במקרה של טענת העתקה?
“הסקיצות חשובות מאוד. הן מספרות את כל הסיפור. ברגע שיש תיעוד קל להראות אם עבדתי מהשראות לגיטימיות או שהייתה העתקה. ג’רמי סקוט הוא דוגמה טובה: האשימו אותו שהעתיק מסכה והוא הראה לוח השראה מימי הביניים. הכל הופיע שם ואז אין טענות. לעומת זאת, כשמגלים לוחות השראה שהם העתקות זה ברור. לכן אני תמיד אומרת למעצבים: תתעדו הכול. סקיצות, לוחות השראה, תהליך. סקיצה היא יצירה מוגנת. בגד הרבה יותר קשה להגן עליו.”
ומה עם מעצבים קטנים, אלה שנמצאים בחזית האמיתית של הסיכון. מה הם יכולים לעשות כשמבקשים מהם הזמנה גבולית או כזו שעלולה להיות לא חוקית?
“אם מבקשים ממך להעתיק- פשוט לא. לא להסכים. במקום להגיד לא, להציע אלטרנטיבה מקורית. זה חכם יותר. חוזים הם תמיד רעיון טוב, גם התכתבות בוואטסאפ נחשבת. אם סטייליסט לוקח בגד? אז לחתים אותו על כמה דברים בסיסיים: שהתיוג שלך יופיע, שהבגד חוזר תקין, שאם לא אז הוא משלם, שהוא מנקה לפני. במיוחד אצל סטודנטים שאין להם עותק נוסף. זה יכול להיות ההבדל בין פרויקט גמר לבין הפסד ממש כואב.”
הפוסט שהעלתה על עדן פינס סחף המון תגובות שאליהם לא ציפתה. “כשהעליתי את הפוסט הזה, זה היה אחרי שכבר העליתי פוסט באותו יום, בשעה רגילה בצהריים. מבחינת האלגוריתם, זה היה אמור להיות פוסט שמעט מאוד אנשים יראו. אבל התאוצה שהוא צבר, כמות השיתופים והתגובות, פשוט הפתיעה אותי”, היא מספרת. הרגע הזה חשף בפניה את עומק הבעיה בתעשיית הסטיילינג בישראל, מעצבים רבים חשים חסרי אונים כאשר היצירות שלהם מועתקות או מנוצלות ללא רשות ואין להם מקום שבו הם יכולים להעלות קושי, לקבל תמיכה או לשוחח על פרקטיות.
“כשאני ראיתי את תגובות המעצבים, חלקם כתבו לי בפרטי, חלק בערוצים אחרים, הרבה פשוט לא הגיבו פומבית. אני התחלחלתי והתביישתי בשביל התעשייה הזאת. הפצע הזה היה שם, בבטן שלהם, סוג של חיכוש שמישהו סוף סוף יכתוב את זה והם מצאו מקום לפרוק. זה חידד לי עד כמה אין פה בית למעצבים, מקום שבו אפשר לקיים שיח, מקום שבו אפשר לטפל בבעיות ביחד ולהחזיק אחד את השני”, היא מסבירה.
החוסר הזה מתבטא לא רק בחוסר מקום לשיח אלא גם בעיוותים אתיים. פרסום או העתקות בלתי מורשות פוגעים במוניטין של המותגים הישראליים ומוסיפים ללחץ הציבורי והבינלאומי. “הלוואי שיתחילו לשלם למעצבים על העיצובים שלהם, שייקחו את היצירות ולא יהפכו אותם למתפרים. הסלבס הכי גדולים במדינת ישראל יכולים להציג את העיצובים שלנו בצורה יפה ומכובדת, עם יצירות מקומיות מקוריות, אבל לעיתים זה לא קורה. זה פוגע בעבודתם של מעצבים אחרים ויוצר מצב שבו אין לנו הרבה משבצות לשטיחים אדומים בינלאומיים וההזדמנות לא להראות את הפנים של התעשייה שלנו כפי שראוי לה”.
במישור המשפטי, המצב מורכב. פעמים רבות כשמותגים בינלאומיים מגלים הפרות, הם שולחים מכתבי התרעה במקום לתבוע. “יש פה תביעות, שזה קורה גם עם מותגים ובתי אופנה גדולים לרוב לא מגישים תביעה, אלא מכתב שמזהיר או דורש פיצוי כספי. חלק מהפרות מסתיימות בביקורת ציבורית, חלק במכתבים. עם הגדלת החשיפה הבינלאומית של הסלבס והעיצובים שלנו, החשיפה המשפטית תגדל גם בישראל”, היא מסבירה.
גם בעולם יש דוגמאות רבות: תביעות על הפרות סמלים, נעליים, תיקים ועיצובים מתרחשות כל הזמן, כאשר לעיתים המותגים הגדולים יותר הם הצד הנפגע. האחריות להעתקה היא תמיד של המעצב, סטייליסטים אינם נושאים באחריות ישירה, אלא אם הם מציבים את הפריט במודעות או בקמפיין.
הבחנה נוספת היא בין פריט פונקציונלי לבין פריט אסתטי. פריטים פונקציונליים, כמו כיס בג’ינס או סוליה מסוימת בנעל, לרוב אינם זכאים להגנה כסימן מסחר, שכן מדובר בשימוש פרקטי ולא אסתטי. לעומת זאת, פריטים אסתטיים כמו התפר בג’ינס של ליוויס יכולים להיות מוגנים, שכן אין להם פונקציה שימושית. “אם הפריט פונקציונלי, אין לנו רצון למנוע מהציבור להשתמש בו. במקרה של ליוייס, התפר אינו פונקציונלי ולכן ניתן להגן עליו”, היא מציינת.
ביחס למקרים של טעויות בהצגת שיתופי פעולה, הציבור לעיתים תוהה אם מדובר בשיתוף פעולה אמיתי בין מותגים. “לפעמים זה נראה שיתוף פעולה, גם כשאין כזה. בתי המשפט בוחנים אם הייתה כוונה להטעות את הצרכן. אם הדבר נעשה בתום לב, עם שקיפות, לרוב אין אכיפה”.
דוגמה בולטת היא המקרה של בוב מאקי, שעיצוב שלו שימש לעטיפת אלבום של טיילור סוויפט, בעוד שחברת ג’ייסי פני ניסתה למתג את הפריטים כביכול בשיתוף פעולה עם בוב מאקי ללא אישורו. התוצאה הייתה תביעה על הפרת זכות הפרסום שלו. “התביעה רק הוגשה, אין כתב הגנה עדיין, ולכן אי אפשר לדעת אם הטענות נכונות. אבל היא ממחישה עד כמה חשוב למעצבים להגן על השם והדמות שלהם, גם כאשר מדובר בדמויות אייקוניות”, היא מסבירה.
לצד הקשיים, יש מגמות מבטיחות בישראל. הדור החדש של מעצבים מודע יותר לזכויותיו, אגרסיבי ומוכן לפעול כדי להגן על יצירותיו. חשיפה בינלאומית, עליית המותגים המקומיים והכוח הצרכני הגובר מקנים מיקוד חדש בתעשייה. “נראה יותר אכיפה, יותר הגנה, יותר רישום סימני מסחר, וזה טוב לעולם המשפט ולעולם האופנה”, היא מסכמת.
בסופו של דבר, המודעות לזכויות יוצרים, השקיפות מול הקהל ושיתוף הפעולה בין מעצבים הם המפתח לעולם אופנה בריא יותר בישראל. מעצבים, סטייליסטים ומותגים חייבים להבין את הכללים ולפעול על פיהם, הדרך לשמירה על יצירתיות, מקצועיות ומוניטין מתחילה בהגנה על כל יצירה מקורית וביכולת להתמודד עם ההעתקות והפרות בצורה מושכלת ומקצועית.
איך הקוראים שלנו יכולים ליצור איתך קשר או להזמין ייעוץ/הרצאה ממך?
“קודם כל, אני נגישה מאוד מאוד באינסטגרם. אני כל כך אוהבת ומעריכה את העוקבים בעמוד שלי, ואני לומדת מהם כל כך המון, כאילו הם באמת סופר איכותיים, הם מלמדים אותי כל הזמן המון דברים שאני לא יודעת, אז השיח איתם הוא מאוד מאוד חשוב לי. גם תתארי תמיד שבסוף כל סטורי תהיה אצלי תיבת שאלות, כי חשוב לי שהם יבינו את הנושא הזה באמת ואני יודעת שזה נושא משפטי, ואני יודעת שאולות שאלות ולכן חשובה לי את האיבה הזאת.
גם לפעמים אני באמת לומדת מתגובות שלהם הרבה דברים, אז אני מאוד מאוד נגישה. יש לי גם מספר טלפון שאפשר לחלוק עם מי שרוצה ויש לי מייל, אבל באמת, בסופו של דבר, מי שרוצה אותי יודע למצוא אותי בקלות וההרצאות אני עושה על הרבה מאוד תחומים ונושאים זה משהו שאני מאוד מאוד נהנית ממנו.”
