שיתוף הפעולה בין סימון רושה לאדידס, שנחשף על מסלול התצוגה המרהיב בתיאטרון של אלקסנדרה פאלאס בלונדון, לא היה רק רגע אופנתי חולף אלא התנגשות תרבותית מכוונת בין הפונקציונליות הגרמנית הקשוחה לבין הרומנטיקה האירית המיוסרת.
כשהדוגמניות צעדו במעגל סביב הקהל, הצווארים נמתחו למראה שלושת הפסים האתלטיים המוכרים שצצו לצד פפיונים ופנינים על נעלי ספורט מעוצבות. רושה סיפרה בראיון ל”ווג” כי החיבור הרגיש לה טבעי לחלוטין, שכן היא גדלה על השילוב בין מכנסי אדידס קצרים לחצאיות טוטו וינטג’ ועד היום היא נוהגת לנעול את נעלי המותג כדי להעניק בסיס ארצי ויומיומי לשמלות הרומנטיות שלה. “ספורט הוא תחום כל כך רגשי, ואני מעצבת מאוד רגשית”, הסבירה רושה את הבחירה לצאת למגרש הספורטיבי, והוסיפה כי היה לה חשוב שכל פריט ירגיש “באופן אותנטי ככתב היד שלי”.
ההשראה העמוקה לקולקציה נשענת על שילוב מרתק בין מיתולוגיה למציאות חברתית נוקשה, כאשר נקודת ציר מרכזית בעיצוב הייתה סדרת התצלומים האייקונית “Pony Kids” של פרי אוגדן משנת 1999. הצילומים הללו, שתיעדו ילדים ונוער בשכונות מצוקה בדבלין כשהם רוכבים על סוסים, הציגו שילוב ויזואלי יוצא דופן של בגדי רכיבה מסורתיים לצד בגדי ספורט משומשים של אדידס.
רושה ציינה כי תחושת הכמיהה והקסם שעלתה מאותם צילומים מ-1999 תמיד נשארה איתה, והיא ראתה בהם ביטוי מושלם לדרך שבה אופנה וקודים של לבוש ספורטיבי מתערבבים בחיים האמיתיים. שנת 1999 מייצגת עבורה את אותו רגע שבו האסתטיקה של הרחוב פגשה את החלום, וזהו בדיוק הניצוץ שהוביל אותה להסכים סופית לשיתוף הפעולה.
השפעה זו השתלבה בנרטיב של המיתולוגיה האירית על “טיר נא נוג” – ארץ הנעורים הנצחיים והסיפור על הנער שחוזר הביתה והופך לאבק ברגע שכף רגלו נוגעת שוב באדמה. “החיפוש הזה אחרי נאיביות ואושר עילאי הוא דבר בלתי אפשרי”, אמרה רושה בראיון והסבירה כי ביקשה לקחת את המתיקה הזו ו”לחתוך אותה בעזרת ריאליזם”. הריאליזם הזה התבטא בפריטים שנעו בין קטבים של עדינות וכוח; רושה הטמיעה את לוגו התלתן בתוך תחרות עדינות ואת שלושת הפסים לצד סרטים שנשזרו ידנית דרך חורים מנוקבים בשמלות, מה שיצר מראה של דמויות שקפצו מתוך הצילומים של אוגדן אל תוך עולם של קוטור.
סימון רושה X אדידס אורג’ינלס, צילום: Getty Images
בין הרגעים המהפנטים ביותר על המסלול בלטה הפרשנות החדשה והנועזת של רושה לפריטי הביצועים והספורט המוכרים, שהפכו תחת ידיה לחפצים בעלי ערך רגשי וסיפורי. פריט הדגל שמשך את מרב תשומת הלב היה ללא ספק דגם הסמבה ונעלי הריצה האתלטיות, שקיבלו “טיפול” רומנטי מרהיב: סוליות הגומי הארציות הוצמדו לגוף נעל עשוי בדי רשת שקופים, תחרה עדינה ושיבוצי פנינים וקריסטלים, כשהם מעוטרים בסרטי סאטן ענקיים שנקשרו כפפיונים.
לצד אלו, אימוניות הטרנינג המיתולוגיות והז’קטים עם שלושת הפסים זכו למבנה חדש ומפוסל – הם שולבו בתוך שמלות תפירה עילית נפוחות, עברו תהליכי פירוק והרכבה מחדש שגרמו להם להיראות כמעט פרומים בכוונה, או נחתכו בשילוב עם תחרות שחשפו את לוגו התלתן בדרכים בלתי צפויות. הניגוד בין המראה ה”מיוזע” והמחוספס של עולם הספורט לבין הדיוק המעודן של רושה יצר שפה אופנתית חדשה, שבה גם פריט שימושי הופך ליצירת אמנות שברירית.
בסופו של דבר, הקולקציה נבנתה מתוך תחושת “קרבה משפחתית” (Kinship) בין המותגים, כפי שרושה הגדירה זאת. היא ביקשה ליצור מתח ויזואלי מכוון: “רציתי שחלק מהפריטים ירגישו מאוד מקורקעים וארציים, וחלק יהיו ממש ‘שואו פוני’ (Show pony). רציתי את הסוג הזה של התנגשות וחיכוך”.
הבחירה להציג את הקולקציה במבנה מעגלי בתיאטרון עתיק העניקה לתצוגה תחושה של טקס דתי, שבו הפסים של אדידס והפנינים של סימון הם שני צדדים של אותו המטבע. רושה הוכיחה שגם פריטים פונקציונליים יכולים לשאת מטען רגשי כבד, ושהעתיד של האופנה שייך לאלו שיודעים לקחת את המוכר ולהפוך אותו לבלתי נשכח דרך עדשה של יצירתיות בלתי מתפשרת.
