אמש נדם קולו של אחד מגדולי האופנה שבאו מאיטליה אל העולם. ולנטינו קלמנטה לודוביקו גרוואני, או בקיצור ולנטינו, נפטר בגיל 93 והשאיר אחריו לא רק בית אופנה משגשג אלא מורשת תרבותית שמעטים יכולים להתחרות בה. הוא היה מהסוג שממציאים סביבו מיתולוגיות עוד בחייו. כזה שהצליח להגדיר מחדש את מה שנחשב נשי, אצילי ואלגנטי, מבלי לצעוק ומבלי להתאמץ.
ולנטינו נולד בשנת 1932 בעיירה קטנה בשם ווגרה שבצפון איטליה. כבר בילדותו הבין שהעתיד שלו לא מצוי בין התעשיות המקומיות אלא באמנות, בבדים ובחיתוך מדויק שמחניף לגוף הנשי. בשנות נעוריו עבר לפריז כדי ללמוד אופנה, בתקופה שבה פריז עוד הייתה בירת הקוטור הבלתי מעורערת. שם למד את רזי המקצוע בבתי ספר יוקרתיים, אך את השפה הראשונה שלו הוא בנה באיטליה, כשלראשונה החל לייצר שמלות שהיו למעשה רעיונות על נשיות ולא רק בגדים.
בשנת 1960 פתח את בית האופנה הנושא את שמו ברומא. מהר מאוד נוצרה סביבו התכנסות של נשים מהאליטה המקומית, ולאחר מכן מהאליטה הבינלאומית. במעגלי גבוהי החברה הוא הפך לכתובת החדשה עבור מי שרצתה להיראות מושלמת מבלי להיראות מתאמצת. זה היה תור הזהב של רומא. קולנוע, יופי וסטייל נשפכו ממנה לכל עבר, ולנטינו היה שם כדי להלביש את העיר ואת הדור.
מעטים הם המעצבים שהצליחו לטעון צבע במשמעות תרבותית. ולנטינו עשה זאת עם האדום. לא אדום אחד, אלא אדום שנע בין לכה ודם, בין תשוקה למלכות, בין אישה לעולם כולו. במשך עשרות שנים היה “Valentino Red” סמל על המציאות ועל המסלול. נשים לא רצו שמלה בצבע אדום. הן רצו ולנטינו אדום.
הבחירה הזאת לא הייתה סתם בחירה אסתטית. ולנטינו האמין כי לבגד יש תפקיד רגשי. הוא צריך לגרום לאישה להרגיש כפי שהיא רוצה להיתפס. עוצמתית אך עדינה. חזקה אך מלאת חסד. הצבע היה הדרך שלו להעניק לנשים קול נוסף.
הגדרה מחדש של נשיות
בעידן שבו הנשים נדרשו לבחור בין כוח לבין יופי, ולנטינו הגיש להן את שניהם, עטופים בשקט, בעידון ובדיוק קר. השמלות שלו היו אדריכלות של גוף. הן עיטפו, חיבקו, נשפכו. אלו היו שמלות שנבנו על הקצוות הנכונים של אנטומיה נשית, אך עשו זאת ללא צעקה ובלי פלרטוט וולגרי. נשים שבחרו ולנטינו לא ביקשו להתבלט באמצעות פרובוקציה אלא באמצעות אמירה.
הנשים שוולנטינו הלביש הן חלק בלתי נפרד מן המיתולוגיה האישית שלו. הן אינן רק רשימה של כוכבות הוליווד ומלכות אירופאיות, אלא עדות חיה לכוחו של מעצב לגעת בחיים של נשים בצמתים מכריעים. היו שם ג’קי קנדי, שבחרה בו ליום נישואיה לאונאסיס והפכה אותו בן רגע למעצב של רגעי היסטוריה. היתה שם גרייס קלי, נסיכת מונקו, ששילבה במראה שלה את השקט המלכותי ואת האלגנטיות של הקוטור האיטלקי. היתה דיאנה, נסיכת ויילס, שבחרה בו לאירועים ממלכתיים כאישה שכבר הבינה כיצד המבט של העולם יכול להפוך לבגד.
ולנטינו הלביש גם את אייקוניות הקולנוע שהגדירו את נשיותן לא באמצעות פרובוקציה אלא באמצעות דיוק. סופיה לורן עם מבט חודר וקומה שמספיקה כדי להרים במה. לייזה מינלי, ג’יין פונדה ואודרי הפבורן, שכל אחת מהן הוסיפה לשמלות שלו שכבה של אישיות בלתי ניתנת לחיקוי. במשך שנות התשעים והאלפיים לבשו דוגמניות־על כמו נאומי קמפבל ולינדה אוונג’ליסטה את יצירותיו והפכו את המסלול לשולחן עבודה שבו נבנה מחדש מושג היופי.
בעשורים המאוחרים יותר הגיעו גם כוכבות הדור החדש. ג’וליה רוברטס הלכה באוסקר בשמלה שחורה של ולנטינו והכניסה אותה לספרי ההיסטוריה של האופנה. גווינת פאלטרו, אן הת’אוויי, ניקול קידמן ופנלופה קרוז בחרו בו לרגעים הגדולים של הקריירה שלהן. רבות מהן עטו את ה”אדום של ולנטינו“ ונתנו לו להגדיר מחדש את גבולות הבמה שעליה הן עומדות.
לצד כוכבות הבמה היו גם כלות. נשים שבחרו בו לא כדי לסמן טרנד, אלא כדי לצרוב רגע בחייהן. כלה של ולנטינו מעולם לא ביקשה להיות מושלמת. היא ביקשה להיות בלתי נשכחת.
הקיסר של הקוטור
כשהעולם עבר מסלול מסחרי יותר, עם מאות מותגים שהציעו אופנה נגישה ומהירה, ולנטינו נשאר נאמן לקוטור. הוא המשיך להוכיח שעבודת יד אינה שייכת לעבר. עבורו קוטור היה לא רק מיומנות אלא פילוסופיה. זו הייתה דרך לומר כי יש דברים שהזמן אינו מקלקל אלא משבח.
זה מה שהפך אותו לקיסר אמיתי של האופנה. כזה שלא נבהל מטרנדים, לא התפתה לייצר קולקציות שנמסות כמו סוכר. הוא יצר לאט. הוא יצר מדויק. הוא יצר דברים שנשים שמרו בארונות שלהן כמו היסטוריה משפחתית.
הפרישה, הירושה והבית שהמשיך לחיות
בשנת 2008 החליט ולנטינו לפרוש. זה היה רגע מרגש בתעשייה. המסלול שליווה את פרישתו היה כמו מחווה למאה שנות נשיות. בעודו עוזב את הבמה הוא השאיר מאחוריו בית אופנה חזק, בעל שפה ברורה וקהילה עולמית שהבינה מהי אלגנטיות אמיתית.
הגיעו מחליפים, הגיעו פרשנויות, הגיעו עונות. אבל ולנטינו נשאר גם אחרי פרישתו נוכח. לא כצל, אלא כעמוד תווך. כי בית אופנה הוא לא רק מי שמנהל אותו עכשיו. הוא מי שהקים אותו.
מותו של ולנטינו מגיע בעידן שבו אופנה הפכה למוצר מהיר. אבל כאן מצוי חלק גדול מכוחו. דווקא עכשיו ניתן לראות כמה נוכחות לעומק יש לעבודתו. בעולם שעובר כיום דיגיטציה, נגישות אינסופית וצריכה מיידית, המורשת שלו מזכירה דבר אחד בסיסי: אופנה היא לא רק שאלה של מה לובשים, אלא שאלה של איך רוצים שיזכרו אותנו.
זוהי אולי המתנה הגדולה ביותר שהותיר אחריו. הוא הפך את הבגד לסיפור ואת האישה לגיבורה. הוא הוכיח שהיופי אינו תפל. הוא יכול להיות פוליטי, חברתי ותרבותי. הוא יכול להיות כוח.
קשה לומר על ולנטינו שהוא פשוט נפטר. אנשים מסוגו אינם עוזבים את העולם. הם עוברים היסטוריה. הם הופכים פרק. הם מצטרפים לרשימה קטנה של ענקים ששינו את הדרך בה אנחנו מבינים את המבט שלנו במראה.
ומה נשאר מאחור? בית אופנה משגשג, קלט תרבותי עמוק, צבע אדום אחד שאי אפשר לשכפל ומאות נשים שאמרו לעצמן באמצעותו מי הן באמת.
