איך ילדה בת שש לומדת לשתוק על משהו כל כך גדול. לא כי ביקשו ממנה, אלא כי הגוף מבין לפני שהשכל יודע. כי הבית, המקום שאמור להיות הבטוח ביותר, מלמד אותה שאין למי לפנות. מיה מדברת היום בקול יציב, אבל הילדה שהייתה נשארה שם שנים, לבד בתוך כאב שלא היה לו שם, בתוך מציאות שבה פחד עדיף על שינוי.
היא לא ידעה לקרוא לזה אונס, לא הבינה את גודל הזוועה, רק הרגישה שזה לא אמור לקרות ושזה קורה בניגוד לרצונה. כשהיא הבינה שגם אחותה חוותה את אותו הדבר, היא שכנעה את עצמה שכך נראית משפחה, שככה נראית נורמליות. השתיקה הפכה לשפה, ההסתרה לדמות והחיים המשיכו כביכול כרגיל. נישואים, ילדים, בית, לכאורה בן אדם מתפקד. אבל הפחד לא נעלם, הוא רק החליף צורה.
הוא זלג לחינוך של מיה העניקה לילדיה, לאזהרות, לחרדות שעוברות בלי הסבר מדור לדור. רק כשבתה, לירז, הגיעה לגיל 20 מיה החליטה לספר את הסוד ששמרה עליו כל השנים. מיה הבינה שמה שלא נאמר, לא נעלם, אלא מתמקם בנפש ומרעיל אותך מבפנים. מהרגע הזה, הסיפור הפרטי שלה יצא מהחדר הסגור אל אור הבמה, לא כדי לזעזע, אלא כדי לומר בקול חזק וברור מה קורה כשאימהות שותקות ואיך מילה אחת שנאמרת בזמן יכולה לעצור הנצחה של כאב שעובר מדור לדור.
“הילדה הזאת למדה שאין לה עם מי לדבר”
מיה, אמא של לירז, גדלה בבית שבו מה שהיה אמור להיות בטוח הפך למקור של כאב וסוד. בילדותה היא חוותה פגיעה מינית מצד אביה, מעשה שיצר פחד עמוק וקשר שתיקה שליווה אותה שנים רבות.
כילדה היא הבינה שאין לה למי לפנות, שלמרות הכאב אף אחד לא יכול להגן עליה ושמירה על הסוד היא הדרך היחידה לשרוד. השנים חלפו ומיה הקימה משפחה, ניהלה חיי יומיום רגילים והצליחה להסתיר את העבר מבן זוגה וילדיה, כשכל פחד והזהרה שהיא נתנה היו צל של מה שחוותה.
איך ילדה בת שש שותקת על משהו כל כך גדול ומפחיד. מיה מתארת ילדות שבה השתיקה לא הייתה החלטה מודעת, אלא מיומנות שנרכשה מהר מאוד. לא מתוך בחירה, אלא מתוך הבנה שאין לה למי לפנות. “הילדה הזאת למדה שאין לה עם מי לדבר”, היא אומרת ומסבירה שכבר בגיל מאוד צעיר הבינה שברגע שזה קרה, אין למי לספר ואין מי שיציל אותה. לא הייתה תחושת מוגנות, לא מבוגר משמעותי שראה או שאל. “אף אחד לא ראה אותי. הייתי לבד בתוך הכאב”. ילדה שנשארת לבד בתוך משהו שהיא לא יודעת לקרוא לו בשם.
השאלה למה לא לספר קופצת לנו מיד. למה לא לצעוק? למה לא לבקש עזרה? מיה מסבירה שהפחד מהתגובה היה גדול יותר מהכאב עצמו. “ברגע שאני אספר”, היא אומרת, “אולי יוציאו אותי מהבית, אולי יכעסו עליי, אולי יכו אותי, אולי אני איענש יותר”. בתוך עולם כזה, היא מסבירה, עדיף להישאר עם מה שמוכר. לא לשנות. לא להזיז. גם אם זה רע זה הרע המוכר והידוע.
בשלב מסוים היא מבינה שהיא לא היחידה. אחותה הגדולה ממנה בשש שנים חוותה גם היא פגיעות מצד אביהן. אבל גם הגילוי הזה לא מוביל לשיחה או לשיתוף, להפך, הוא מייצר נרמול. “חשבתי שככה זה בבית”, מיה אומרת. אולי ככה זה בכל בית. אולי זה הנורמלי. אם שתיהן עוברות את זה, אז ככה הדברים עובדים אצלן. ביניהן, היא מדגישה, לא הייתה שיחה, לא אז, רק שנים אחר כך, הרבה אחרי, כשהוגשה תלונה במשטרה.
כשאני שואלת אם הבינה אז את הקיצוניות של מה שעברה, מיה עונה בפשטות, “לא”. היא ידעה שזה לא משהו שצריך לקרות, ידעה שזה לא נעים לה, אבל לא הבינה שזה אונס. זה היה משהו שגדלים איתו בבית. משהו שמתקיים במקביל לחיים. היא לא רצתה את זה, אבל גם לא ידעה להגדיר את זה.
בגיל 18 היא עוזבת את הבית. לא מתוך החלטה מסודרת, אלא כי סילקו אותה. שנתיים אחר כך היא מתחתנת ובגיל 25 כבר אימא לשלושה ילדים. הכול קורה מהר. “בגיל מאוד צעיר הצלחתי להציל את עצמי”, היא אומרת, “ולנהל חיים רגילים”. היא בונה משפחה, שגרה ומאמינה שהטראומה עברה. שעוברים הלאה. שלא קרה כלום.
אבל הסוד נשאר. מיה מתארת איך לומדים להסתיר אותו מגיל כל כך צעיר, עד שהוא הופך לחלק ממך. “הוא כבר בדמות שאת לא מביאה אותה החוצה”, היא מסבירה. “לא משהו שמדברים עליו, אלא משהו שחיים איתו. האימהות לא מבטלת את הסוד, אלא מתקיימת לצידו”.
הפחדים, לעומת זאת, מוצאים דרך אחרת לצאת. הם הופכים לחלק מהחינוך. בשאלות, בדאגה, בשמירת יתר. “בעיקר להפחיד”, מיה אומרת בכנות. לנסות להחזיק את הילדים קרוב, להזהיר, להקפיד. לא תמיד מתוך הסבר, אלא מתוך תחושת סכנה מתמדת. כשאני שואלת מה היה הפחד הגדול באמת, היא מדברת על בושה. על התחושה שמשהו בה לא בסדר. על הפחד שיצחקו עליה. “את מרגישה שמשהו מקולקל בך”, היא אומרת ושהדרך היחידה לחיות היא להמשיך כמו כולם.
“אולי יוציאו אותי מהבית, אולי יכעסו עליי, אולי יכו אותי, אולי אני איענש יותר”
הרגע שבו השתיקה נסדקת מגיע כשהבת הבכורה שלה מגיעה לגיל שש. אותו גיל. מיה מתארת את זה כטריגר ראשון. “פתאום הבנתי שמשהו קורה בשתיקה שלי”, היא אומרת. זה לא היה ברור מיד, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להישאר שם יותר. בדיעבד, היא מבינה שאם לא הייתה מתעוררת ברגע הזה, הבת שלה הייתה נפגעת. באותו שלב היא מנתקת את הוריה מהחיים שלה. למרות שעד אז הכול היה “רגיל”. סבא וסבתא, משפחה שמתנהלת כרגיל.
הפחד, היא מודה, לא נעלם. לדבר זה לפרק בית. לשתוק משאיר הכול כמו שהוא. “אם את שותקת, אף אחד לא יודע”, היא אומרת. אבל אחרי אותו טריגר, השתיקה כבר לא הרגישה כמו הגנה. היא פונה לאחותה, מנתקת קשר עם הוריה ומגישה תלונה במשטרה. ההורים נעצרים, מודים, מתקיים אימות והכול מתקדם לכתב אישום.
גם אמא שלך ידעה על זה בכל השנים?
“כן וחיכינו לכתב אישום והודיעו לנו שהתיק נסגר בגלל חוק ההתיישנות.”
אז הוצאת ומה את עושה עם זה עכשיו? מי שילם את המחיר על זה?
“שאת מבינה שגם בגלל ששתקת כל כך הרבה שנים, אז חופשי ואת ממשיכה את החיים שלך, כי אין לך ברירה ועדיין לא סיפרתי לילדים והמשכתי לחיות כזה, כמו כאילו כבר הסוד היה בחוץ, אבל לא בחוץ. זה כאילו את לא מסוגלת לספר את הכל. עד שאני חושבת שברגע שהם היו חיילים וסיפרתי להם, נראה לי שמשם כבר מתחיל להיות פחות סוד”.
מה את רוצה בעצם שאימהות שעוברות דבר דומה יבינו ממך?
“לא לשתוק. לא לשתוק, כי אנחנו חושבים שאנחנו שותקים, אנחנו כאילו מגנים על מישהו, וההפך, אנחנו מגנים רק על התוקפים. בשביל לשנות את החברה, אנחנו חייבים להתחיל לדבר. אנחנו חייבים לשנות. כי להעברה הבין־דורית יש שלושה דורות בשביל לסיים עם זה. זה הדור הפוגע, הדור המדבר והדור המשנה. המרפא. מתקן. נקרא לזה בכל מילה שאפשר. שמזיז. שהדור הזה כבר מבין שדברים כאלה לא צריכים, לא יכולים לקרות.”
ולמה היה חשוב לך לעלות את זה לבמה ולא להשאיר את זה בתוך הבית?
מיה: “כי אני חושבת שכל אחד בוחר בסוף לספר את הסיפור שלו באיזושהי צורה ומשם התחילה בעצם ההחלמה. אני בחרתי לספר את הסיפור שלי בדרך אומנותית, עם הבת שלי. במקום הכי בטוח. זה גם מסופר בצורה כל כך יפה של חיים של אימא ובת שבסוף מתמודדת עם שתיקה. בלי להגיד.
לירז: “ההצגה עצמה אנחנו לא כל כך מדברות על האונס, זה יותר על איך זה השפיע על המערכת היחסים שלנו. שזה דברים שמשפיעים בכל מערכת יחסים בין אימא לבת. זה קורה בכל בית.
אז זה יותר בעצם על היחסים שלכם מאשר על האונס עצמו.
מיה: “מה קורה ביחסים בשתיקה ולא דווקא במה שאנחנו מדברים. כי אנחנו מתנהגים את הכל גם מה שאנחנו לא מגלים. זאת אומרת, אם פחדתי שיקרה להם משהו אז אל תשנו אצל חברים, אל תשתו מבקבוקים פתוחים. אל תסעו במוניות. אבל את לא באמת באה ואומרת לילד את הפחד באמת. הם מבינים שיש חרדה.
“הרגשתי כאילו… הקרקע מתחת לרגליים שלי פשוט נשמטה.”
וזה גרם לכם גם להיות חרדתיות?
לירז: “לא לסמוך על אף אחד גם בעולם. כי אני לא סומכת על אף אחד באופן אוטומטי.
מיה: “יש פה חוסר בהירות בנושא ואז זה עובר שהם לא סומכים על אף אחד כי הם לא מבינים אפילו למה.”
לירז: “לא, אבל זה גם אחר כך להבין שאנשים שסמכת עליהם הם אלה שבעצם הכי פגעו במשפחה. אז על מי כן סומכים?
אחרי כל השנים, את פעם נשארת יותר שורדת או יותר לוחמת?
מיה: “אני לא שורדת. אני לא שורדת ולא לוחמת כבר היום, אני מנצחת. אני שרדתי גילוי עריות.”
לירז: “היא לא הישרדותית.”
מיה: “אני משתדלת לא להיות. זה לא שזה לא פוגש אותי במקומות מסוימים, אבל אני משתדלת לא להיות הישרדותית, ההפך.”
באיזה מקומות זה פוגש אותכן?
מיה: “זה יכול להיות במריבה שטותית אפילו, סתם שאני מרגישה שמישהו בא… ברגע שאת חוזרת בטריגר.”
לירז: “ברגע שהיא מוצפת, אז היא פשוט מתנתקת. כאילו היא חלולה. היא לא בסיטואציה.”
מיה: “אני פתאום נעלמת ממקומות.”
לירז: “אני גם קיבלתי ממנה את זה. זה בהעברה בין־דורית.”
“לא ידעתי לקרוא לזה אונס, רק ידעתי שזה לא אמור לקרות”
איזה פחדים ליוו אותך הכי הרבה כילדה בלי להבין מאיפה הם באים, או הרגלים שמצאת את עצמך עושה בלי לדעת למה?
לירז: “לא לנסוע לבד במוניות, לא ללכת לבד ברחוב, לא לישון אצל חברים, לא להתקלח עם דלת סגורה.”
מיה: אימהות לפעמים קשה להן לייצר תקשורת עם הילדים בגלל החיים שלהן עצמן.”
לירז נומדר, בת 27, דוגמנית ודיג’יי במקצוע, התפרסמה בעונה הראשונה של “לאב איילנד” שצולמה ב-2023. מהתוכנית היא יצאה בזוגיות עם אדיר אברהם, מדריך רכיבה טיפולית, שהייתה מתוקשרת ונמשכה כשנתיים עד שנפרדו במאי האחרון. מאחורי החיים הציבוריים והזוהר, מסתתרת סיפור ילדות מורכבת, חוויות שעיצבו את האמון שלה בעולם, את הדרך בה היא בוחרת לאהוב ואת הבחירות שלה במערכות יחסים.
מה הרגשת ברגע שאמא שלך סיפרה לך על הסיפור?
לירז: “הרגשתי כאילו… הקרקע מתחת לרגליים שלי פשוט נשמטה. כאילו, הייתי בהלם ולא בהלם. כאילו, נראה לי חוויתי בדקה אחת את כל מה שאפשר לחוות בחיים שלמים.”
בת כמה היית?
לירז: “עשרים.”
ומה הרגשת כלפי סבתך אחרי שידעת שהיא ידעה את זה?
לירז: ” “שנאה, כעס, זעם. גם עליו. על שניהם.
למה בחרת להשתתף ב-Love Island לא פחדת להיות בתוכנית שהרעיון שלה לבנות בעצם מערכת יחסים?
לירז: “לא. למה שאני אפחד? “
בגלל כל מה שעברת והשפעות החוויה של אימך, זה השפיעה לה על המערכות יחסים?
לירז: “ברור. זה השפיע באמון. בכללי, לא רק על בני זוג, על העולם. יש לנו סצנה בהצגה שהייתי בזוגיות כבר שנתיים, כבר הייתי בצבא ורציתי לעשות מה שזוגות, עושים. אז באתי אליה לשאול אותה כדי להבין. ואז היא התנתקה לי ומאותו יום בחיים לא הייתי איתו. היא הלחיצה אותי.
היא לא אמרה משהו, היא לא דיברה על זה.”
מיה: “לא מדברים ולא עושים סקס. “
לירז: “כאילו זה ממש הדבר הכי נורא בעולם, לא עושים את זה ולא מדברים על זה, חס וחלילה. “
וכשהיית בזוגיות מתוקשרת, חיזק את הביטחון שלך או עירער אותו?
נהניתי, נהניתי מזה. תחשבי שהיינו בזוגיות שנתיים וחצי. במשך חצי מהמערכת היחסים, לא עקבנו אפילו באינסטגרם, אחד אחרי השנייה.”
למה?
לירז: “חוזה וכן ולא העלינו כלום. שום דבר. כי הייתה מלחמה, אז לא העלו את התוכנית. הייתה מלחמה והתוכנית התעכבה.”
מיה: “והיה אסור להם לצאת.”
לירז: “ממש כבר חיכינו כזה להוציא את זה, היינו באטרף. “
לירז: “אני לא אני לא יוצאת לדייטים. כאילו, עכשיו, אני מכירה מישהו? כאילו, אני לא יושבת לבד, אני כאילו, אגיד לו ‘בוא, אני מנגנת פה’, ‘בוא לפה, אני מנגנת פה.’ כזה, כשיש עוד אנשים. זה לא שמישהו הולכת ככה לדייט לא שומרת על עצמה, זה לא דבר שאמור לקרות גם אם את הולכת למישהו הביתה. “
המשפטים של לירז פוגשים מיד את הקול של מיה, אמא שלה, שמדברת מתוך ניסיון חיים אחר, כואב יותר. היא מדברת על זה בלי פילטרים, כמעט באינסטינקט, כאילו זו אמת שכולן כבר יודעות “אנחנו כנשים יודעות שאנחנו צריכות להיזהר בכל מקום. לשמור על עצמנו. אחרת אנחנו כמו חיות שנטרפות.”
לירז: אימא, אל תעשי גם להם חרדות עכשיו.”
ומיה, בלי להתנצל, עונה מתוך מציאות שהיא חיה בה שנים: “אבל הן יודעות. אתן לא נזהרות בחניונים ובשירותים? בואו, אני לא מספרת פה סיפורים. כולם יודעים שאנחנו צריכות להיזהר.”
לירז שלי
אז איך היה בעצם התהליך של בניית ההצגה?
לירז: “וואו, זה היה ארוך. עשינו חזרות להצגה בערך עשרה חודשים. התחלנו רק בדיבורים. בהתחלה היא דיברה יותר ואני כזה ניקבתי אל הכלים, רק הקשבתי ואז ממש לאט-לאט נפתחנו וזו שעשתה איתנו את ההצגה, שנטל כהן, שהיא ביימה והפיקה ההצגה, שהיא גם שחקנית אז היא פשוט איכשהו שילבה דברים מהחיים שלנו וכישרה אותם בלי שאנחנו בכלל כישרנו אותם ואז פתאום כאילו נפלו לנו הסימונים.”
יש לכם איזושהי שורה נגיד בטקסט שיכול לפרק אתכם כל פעם מחדש?
לירז: “אני בכיתי בהצגה. כי פתאום יש את הקטע שהיא שואלת אותי ‘אז מה יצא לך מזה שסיפרתי? ואז אני אומרת לה ‘יצא ממך אמת, היא היחידה שיכולה לרפא אותך גילוי הראיות זה כמו מחלה גנטית שהתרופה היחידה שלה היא לספר. את הצדק את עושה בכל פעם שאת מדברת, יש בך את הכוח לשנות, לעורר מודעות, להיות נקודת אור לכל מי שעוברים גיהינום, במקום שאמור להיות הכי בטוח עבורם.’ ואז פשוט כאילו התפרקתי. פתאום הבנתי שכאילו מה שאני אומרת לה, אנחנו אומרות את זה לכל הנפגעות בקהל. והיו לנו המון נפגעות בקהל. פשוט נפגעים ונפגעות. ופשוט התפרקתי על הבמה. “
מיה: “היה רגע שאישה זקנה בת שמונים ומשהו נעמדה ושיתפה את סיפורה לראשונה וכולם בקהל נעמדו יחד איתה. היה רגע כל כך עוצמתי. “
לירז: “גם חברה של אימא שלי הביאה את אימא שלה להצגה והיא סיפרה לבת שלה פעם ראשונה על האונס שהיא עברה. אבל הילדה ידעה שאימא שלה עברה אונס אבל לא כי אימא שלה עברה, רק כי אימא שלה התנהגה והיא עצמה לא סיפרה לה.”
מיה: “ההצגה הזאת התחילה כהרצאה שלי ואיכשהו בדרך, אני אפילו לא זוכרת איך לירז הצטרפה.”
לירז: “יום אחד היא מתקשרת אליי בפייס טיים מבית קפה. היא אומרת בחורה, משוגעת, מטולטלת.”
מיה: “‘לירז, מה קורה? זאת הבת שלי, זאת אימא שלי. אחלה. את רוצה שנעשה הצגה?’ ‘כן.'”
ואז זה פשוט קרה.
מיה: ואז היא שאלה אותי, כאילו, למה קוראים לה לירז? אמרתי לה, וואלה, סתם. שם יפה. לירז, זה שם יפה.
השם של ההצגה זה- לירז שלי, הסוד שלי.”
מיה: ” זה ברור שהיא הייתה מיועדת לקבל את העברה הבן דורית הזאת. “
לירז: “אני באתי פה לדבר את הסוד שלה.”
מיה: “אז היא הדור המרפה. אז ההצגה הזאת היא באמת ריפוי של ההעברה הבין-דורית. כי הדבר הכי עוצמתי פה זה להבין שיש לנו אפשרות לשנות. שזה הכי חשוב, לשנות לדורות הבאים ולתקן את מה שקורה פה. זה החובה שלנו.”
לירז: “את יודעת מה הכי מצחיק? אז באחת מההצגות אמרנו שאנחנו אימא ובת. בסוף הרי יש לנו שאלות. האנשים נפלה להם על לסת. אמרו איך הביאו שחקנית שכל כך דומה לאימא. מרוב שאני שחקנית מטורפת חחח אבל אמא שיחקה חיים שלמים, היא שיחקה את עצמה בן אדם רגיל. “
מיה: “הצלחתי להסתיר מאוד יפה. אז אני שחקנית מצוינת.”
לירז: את יודעת שיש דבר כזה שנקרא פוסט טראומה בין דורית? כמו ילדים להורים שניצלו בשואה ויש להם דפוסים מהתנהגויות של הוריהם. זה אותו דבר בדיוק וזה הפוסט טראומה שעוברת בירושה וזה עלינו לתקן.
צילום: הדר בן דור, סטיילינג: חן הלברטל, איפור: עינבל אטיאס, שיער: תהילה אלבז, סושיאל מדיה: מעין ניב
