קולקציות הגמר של מחלקת עיצוב האופנה בשנקר לשנת 2025 מציגות אופנה ישראלית שנולדה מתוך חורבן, כאבי גדילה, געגוע – ואופטימיות עיקשת.
כי “פרויקט גמר”, עם כל הבוסריות והכנות שבו, הוא הרבה יותר מציון דרך אקדמי. הוא ארגז חול שבו מותר עדיין לטעות ובעיקר מותר להעז, ואם יש דבר אחד שאיחד את הקולקציות השנה, הוא בדיוק הדבר הזה: תעוזה.
התצוגה התקיימה באקספו תל אביב והופקה ובוימה ברוח מדויקת על-ידי מוטי רייף, משה אברמוב ודניאלה בסל. הפתיחה, שנעשתה בליווי פסנתר כנף וכלי קשת, קבעה את הטון: מהלך שכולו הקשבה, רגש והתרוממות.
רבות דובר על המכשולים החיצוניים בהם כרוכות עלייה והגירה, ודווקא בגלל זה הקולקציה הזו מצליחה לגעת במקום לא צפוי. חפר מתחקה אחר השינוי המנטלי בין קצב החיים המסחרר של קזבלנקה, ממנה הגיעו סבה וסבתה, לשקט של הגליל. העיצובים שלה מחברים בין חייטות של שנות ה־50, חומרים טבעיים כמו קש ועור, בגדי עבודה מקומיים, ומחווה לסבתא שלימדה אותה לסרוג. מעבר להיותה קולקציה מרהיבה ויזואלית ועשויה לעילא, היא מדגימה את היכולת המופלאה של האדם להיות גם וגם – עירונית וכפרית, מזרחית ומערבית, נשית וגברית.
אריאל ברקה | גוף ראשון נקבה
מה קורה כשהגוף שלך הוא מניפסט? בפרוייקט הגמר המופתי שלה יוצרת ברקה קולקציית עור שמעבירה את החוויה הנשית בצורה מדוייקת ומצמררת. עם השראות מהפיפטיז ותחושת ניכור עמוקה כלפי האופן שבו התרבות והדת מתייחסות לגוף האישה לאורך ההיסטוריה, נוצרה קולקציה שמהדהדת שאלות על כוח ושליטה, אימהות, שייכות וערך – ובזכות הגזרות הייחודיות המרכיבות אותה, היא צרובה בזיכרון גם הרבה אחרי שכיבו את האורות.
עינב סעיד | פה זה לא תימן
בין רקמה תימנית לחליפה אירופאית – סעיד מתכתבת בצורה יפיפייה ומתוחכמת עם סיפור ההגירה של סבה וסבתה. הקולקציה כולה מספרת מתח הנובע מוויתור על נראות ומסורת לטובת מציאות חדשה שמבקשת לבלוע הכל. באמצעות חייטות מוקפדת, סריגים, עור ורקמות יד עשירות, היא יושבת לתפור מחדש זהות קולקטיבית ואישית שנפרמה, ולהציף זכרונות שנדחקו לפני שנים החוצה מתוך כור ההיתוך הישראלי.
שיר כץ | פליטים בארצנו
איך אורזים חיים בתיק גב? אחרי שפונתה עם משפחתה מהצפון בתחילת המלחמה, כץ יוצאת למסע (ליטרלי) ויוצרת קולקציה שמחפשת רגע של בית בתוך תנועה מתמדת. היא חורזת פונקציונליות עם אבסורד ומשלבת בחוכמה חומרים פלסטיים וטבעיים, פרופורציות מעניינות והומור שחור.
הבגדים בקולקציה מזכירים באסתטיקה שלהם נהיגת מירוצים ומעבירים את התחושה הזו בדיוק. אין איפה להשתקע ואין גם למה. דוחפים הכל למזוודה, סוגרים מהר מהר ויאללה למקום הבא. קולקציה שמביאה כאוס, הישרדות, תקווה – ותיקים. מלא תיקים.
אלין ועקנין | מיקונוס-מציצים
בגדול, מאז שנפל טיל בנתב״ג הלך לנו הקיץ. אלין ועקנין הבינה זאת היטב, והשכילה להביא לנו קולקציית ריזורט מרהיבה וסוריאליסטית כמו המציאות שלנו. ועקנין יוצרת בהצלחה רבה קולקציה צבעונית, מרעננת, שנונה – ומלאה בהומור עצמי. זו החופשה שאנחנו כל כך זקוקים וראויים לה בתוך מציאות בטחונית שלא מאפשרת לתכנן אפילו יומיים קדימה. אז אם כבר להישאר בארץ – לפחות שייראה נייס.
מאיה קדמי | ניפגש באונקולוגית
במהלך ארוחת שישי, לאחר שאמי נפטרה ואבי חלה, אמרתי בצחוק לאחי:
“בסוף עוד נגור כולנו במחלקה האונקולוגית.”
כך פותחת קדמי את הסיפור החד, השנון והכל כך מודע לעצמו בעל כורחו – על קולקציית גמר שמביאה פופקורן לאפוקליפסה. את סיפור הרקע הטראגי והחרדה הקיומית הקשה היא שוזרת ביד יציבה ובוטחת עם אלמנטים בוטים של אסונות מכל הסוגים, כמו חליפות מגן, ציוד רפואי, פצצות ואזהרות, ובדרך-לא-דרך הופכת את ההיסטריה לאופוריה.
נוגה ונגריק | פלורה סינתזה
בין שירות מילואים לחתונה, בין מלחמה לשגרה, נולדת קולקציה שכמהה לפריחה, לסדר הטבעי ולחיים עצמם. הקולקציה שואבת השראה מצמחים מיובשים, מלאכות יד נשיות, מסורות משפחתיות וגעגוע לסדר המופתי והמחזורי של הטבע בעולם כאוטי ולא יציב. מתוך האדמה החרוכה – ונגריק בוחרת להוקיר את הדורות הקודמים ולהצמיח את הדורות הבאים.
שירה רזניקוב | שמרנות מודרנית
בקולקציית הגמר של שירה רזניקוב יש כל מה שסיפור טוב צריך. יש בה מתח, יש בה מאבק, יש בה אהבה ויש בה מוסר השכל. הקולקציה אוצרת בתוכה זיכרונות חומריים וטקסטורליים שמגיעים מהעולם האורתודוקסי, אך מאפשרת ללובשת לבחור את רמת החשיפה וההגדרה העצמית. רזניקוב בוחנת מחדש את גבולות הגוף, ומבקשת להציע עולם שבו המסורת פתוחה לפרשנות – כזו שלא מוחקת את הבסיס, אלא בונה עליו מחדש. הקולקציה נבחרה לסגור את התצוגה ולא בכדי – היא משלבת אומץ, רוך ודיוק טכני מרהיב.
בוגרי שנקר 2025 מעזים לשאול שאלות קשות על זהות, על זרות, על אובדן – ועל תקווה.
כל דגם הוא סיפור: אישי, דורי, לאומי – ובעיקר חי ונושם.
ובנימה אישית לבוגרים המוכשרים, מזל טוב על סיום הלימודים. אני מאחלת לכם ולכולנו שמתוך כל אי-הוודאות והכאב – יצמח כאן משהו חדש.
