עולם הקולנוע תמיד היה קשור לעולם האופנה, לקולנוע יש את הכוח לספק לנו רגעי אופנה אייקוניים מהסיבה הפשוטה שהוא לא קשור במציאות היומית שלנו ומתוקף היותו פנטסטי הוא מאפשר לייצר נראות שונה, כזו שמספרת סיפור, שמכניסה אותנו לתקופות אחרות, ששואבת השראה ממקורות שונים ולפעמים אפילו משונים.
ישנם סרטים רבים שמייצרים רגעים אופנתיים ואחד שמדברים עליו הרבה בשבועות האחרונים הוא “אנקת גבהים”, ואכן כל הנאמר לעיל תקף גם ביצירת התלבושות לסרט הזה. מי שאחראית על עיצוב התלבושות לסרט הזה היא ז’קלין דוראן (Jacqueline Durran). הרבה נאמר על הסרט והתלבושות שבו ולכן אני לא אדבר עליו, אבל מעניין לצלול לרזומה של מעצבת התלבושות שלו.
ז’קלין היא מעצבת תלבושות בריטית, בת 60, שהייתה אחראית על התלבושות של סרטים רבים ואף זכתה באוסקר על עבודה שעשתה בשתיים מהם, נשים קטנות ואנה קרנינה. את הקריירה שלה היא התחילה כמוכרת בגדי וינטג’ בשוק קמדן בבריטניה, שם היא למדה להבדיל בין הסגנונות השונים של המאה ה-20.
דבר שעזר לה מאד להתקבל לעבודה הבאה שלה בבית התלבושות “Angels” , משם היא התקדמה להיות עוזרת מלבישה של לינדי המינג (Lindy Hemming), איתה עבדה חמש שנים ומשם היא טיפסה למעלה בסולם התעשיה עד לנקודה בה היא נמצאת היום. בפועל, דוראן היא אחת ממעצבות התלבושות המוערכות ביותר בתעשייה, אם לא המוערכת ביותר.
הסרט הגדול הראשון שעבדה עליו אי שם בתחילת הקריירה שלה בשנת יצא בשנת 2005. מדובר באדפטציה של ג’ו ווריט (Joe Wright) לספר של ג’יין אוסטין “גאווה ודעה קדומה”. מדובר בסרט קלאסי כל כך שאוותר על ההצגה שלו מתוך נקודת הנחה שככל הנראה ראיתם אותו ואם לא…קבלו המלצת צפייה חמה לשבת אחר הצהריים. בהתחלה היא חששה לקחת את התפקיד כי חשבה שהיא לא מתאימה לו, אך נראה שהבמאי אהב את הרעננות שלה ואת הדרך בה היא ראתה את הדברים והם יצאו לדרך משותפת שתחזיק מעמד לתקופה ארוכה ולמספר סרטים נוספים שיעשו ביחד בהמשך.
באחת הישיבות הראשונות ביחד הם קיבלו החלטה אומנותית לייצר את הסרט בתקופה שבה הספר נכתב, מה שאיפשר להציג על המסך את האופנה שהייתה מקובלת בשנת 1797 בניגוד לאופנה שהייתה מקובלת כאשר הספר יצא לאור בשנת 1813.
בתהליך העבודה ז’קלין חשבה על החומרים והבדים שהיו בהישג יד בתקופה הזו, על הגזרות שהיו מקובלות ואיך נשים במעמד ובמיקום הגיאוגרפי המוצג בסרט היו לובשות אותם. מדובר בסרט שיש בו דיוק היסטורי ביצירת התלבושות אך גם יוצאי דופן בנושא שנוצרו מתוך הצורך לעבוד עם מה שיש בנמצא. למרות כל אלה הדגש האמיתי בעבודה על הסרט הייתה האוטנטיות הרגשית שלו, הדמויות הולבשו בצורות שונות שמתאימות לאופי הדמות שלהם. אליזבת’ בצורה גברית יותר ולעומתה ג’יין מוצגת בצבעים נשיים ועדינים כמו ורוד ותכלת, וכולן יוצגו בשמלות פחות אופנתיות מזו שמציגה הדמות היחידה בסרט המגיעה מלונדון.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר שיכולה מעצבת תלבושות לעשות, לייצר נראות אוטנטית לדמויות שלה ולעזור בצורה הזו לנו, הצופים, להבדיל בין הדמויות ולהבין את עולמן הפנימי. ואולי לא פחות חשוב מזה, גם לעזור לשחקנים להבין את עולמם הפנימי של הדמויות אותם הם מגלמים, ואפילו לעזור להם להיכנס לדמות בצורה טובה ושלמה יותר. בראיון של אמה רוברטס על הסרט “נשים קטנות” היא אומרת על ג’קלין “אני אוהבת לעבוד עם ז’קלין, היא מעצבת תלבושות לשחקנים. היא מבינה שהדרך למצוא את הדמות שלך עוברת דרך מה שאתה לובש. השכבות שאתה שם על עצמך כשחקן בבוקר עוזרות לך להגיע לעומק של הדמות שלך”
אני באופן אישי התאהבתי בעבודה שלה כאשר ראיתי את הסרט “כפרה” (Atonement), ואני לגמרי לא לבד. בעיני, כמו גם בעיני רבים אחרים השמלה הירוקה המופיעה בסרט היא מהאייקוניות ביותר שנוצרו בקולנוע. מדובר בשמלה שתפרה ז’קלין בעצמה ואם אתם מעוניינים בפריט טריוויה אני יכולה לספר לכם שהבד שלה היה כל כך עדין שהוא נקרע תחת המשקל של עצמו והיה צורך לתפור כמה שמלות זהות בשביל לצלם את הסצנה. מאז שראיתי את הסרט, בכל פעם שאני רואה שמלת מקסי ירוקה אני ישר חושבת עליה, לו רק היה לי את מבנה הגוף להחזיק את השמלה הזו באותה אלגנטיות של קירה נייטלי…..
ואם כבר מדברים על קירה נייטלי אנחנו נזכיר את אנה קרנינה שעליו ז’קלין זכתה בפרס אוסקר נוסף. התלבושות לסרט הזה הן חיבור בין האופנה שהייתה בשנת 1870 לאופנה של שנות החמישים. השילוב ביניהם מתאים מאד מאחר ומעצבים רבים בשנות החמישים שאבו השראה מהתקופה המאוחרת של המאה 19. בסך הכל מדובר בשילוב אינטילגנטי הגורם לתלבושות בסרט להראות אופנתיות ורעננות יותר.
ונקנח בסרט אייקוני נוסף שיצא לפני כמה שנים הלא הוא הסרט “ברבי”. יש כל כך הרבה מה לספר על הסרט ויש מגוון רחב מאד של השראות שהובילו את דוראן בעבודה עליו. היה ברור שהצבע הוורוד יתפוס נפח יפה בסרט, והצוות בניצוחה, יצא למחקר מעמיק כדי להבין אילו גוונים של ורוד יראו טוב במצלמה ואחד עם השני.
הצוות יצר לוקים של ברבי בגודל אמיתי, נעזרו בבית האופנה שאנל שיצר קולקציה שלמה בהשראת ברבי בעבר, ויצרו תחתונים ממותגים לקן. מדובר בעבודה מחקרית מעמיקה על הבובה הכי אופנתית ומוכרת בעולם, והתוצאה, כפי שראינו על המסך, תואמת את זה בדיוק.
יש הרבה שיח סביב הפרויקטים של ג’קלין, ובצדק. על כל אחד מהסרטים שהזכרתי פה אפשר לכתוב ארוכות, כמות המחקר וההשקעה מאחורי כל אחד מהם הוא עצום. ישנן טענות רבות שהעבודה שלה לא מדוייקת, ושאין דיוק היסטורי בתלבושות שלה. אבל עולם הקולנוע יכול להרשות לעצמו להיות מנותק מהבחינה הזו, הוא יוצר לנו עולם שונה שאליו אנחנו נכנסים והיכולת שלנו להנות ממנו לא בהכרח קשורה בדיוק היסטורי. ז’קלין יודעת את זה טוב מאד ומשתמשת בזה לטובתה, וכנראה גם לטובתנו.
