עד גיל חמש־עשרה חייה של לי אלמונד נמדדו בספירת תפרים ובקפיצות קטנות על רצפת הסטודיו. שכבות טול מתוחות, גומי במותן, ג’ל משוח בשיער ונעלי בלט שחורות היו עולמה כולו, סימנים ברורים לזהות שהוקצתה לה בילדות, רקדן זכר בסטודיו רווי נשיות שלא הורשתה לה. הילד ההוא מעולם לא נעלם; הוא נשאר לחיות בה כזיכרון, כגעגוע, כצל של חלום שלא מומש. היום הוא מתעורר מחדש בגופה של האישה שהיא, דרך טקסטיל שמספר את סיפור חייה תפר אחר תפר.
הקולקציה החדשה של אלמונד אינה רק קו אופנה, היא מסמך רגשי, יצירה אישית שנכתבת כמו פואמה של הישרדות והגשמה. משחקי אנטומיה מתפרקים ונבנים מחדש; שכבות שקופות נוגעות באטומות, טולים רכים נשזרים בצמרים גסים ופרוות סינתטיות משתלבות בתחרות צרפתיות עדינות. עוצמה ורוך שזורים זה בזה, כמו דיאלוג פנימי בין מה שהיה לבין מה שנבחר להיוולד מחדש. בכל תפר נרקמת הבחירה להיות, להיוולד שוב כאישה, כאדם שלם המחזיק בתוכו את כל גלגוליו.
העולם הרומנטי של הבלט הוויקטוריאני פוגש כאן את המציאות העירומה של החיים. בילדותה צפתה מדי יום בקלטת הווידאו של הסרט “בילי אליוט” – סיפורו של ילד מהפרברים שחולם להיות רקדן בלט. היא זוכרת את עצמה יושבת מול המסך, לומדת כל תנועה וכל מבט, מחזיקה את החלום הזה בשקט. אימה שמרה עד היום את אותה קלטת, לצד נעלי הבלט הקטנות שלה, עדות מוחשית לילד ההוא, לחלום שנקבר פעם והפך לזהות חיה, לגוף, לקריירה.
על המסלול של שבוע האופנה ישראל–קנדה תל אביב נחשפה קולקציה נועזת ועמוקה של בית האופנה אלמונד – חוויה חזותית שהגבולות בה בין גוף לבגד נמסים זה לתוך זה. הדגמים שילבו שכבות דקות של בדים שקופים שהותירו את הגוף כמעט חשוף, לעיתים עד כדי פיטמות מבצבצות מבעד לתחרה עדינה או רשת דקיקה. לצד השקיפויות הופיעו פרוות סינתטיות רכות ומחוכים מובנים, שנצמדו לגוף בדיוק כירורגי והדגישו את האנטומיה הנשית באופן בלתי מתנצל.
השילוב בין בדים רכים ואוויריים לחומרים עבים ומחוספסים יצר תחושה של מתח מתמשך בין פגיעות לעוצמה. בכל דגם הורגשה מחשבה פיסולית – חיבורים בלתי צפויים, חתכים דרמטיים, סילואטות שנעות בין נשיות קלאסית לאנדרוגיניות עכשווית. זו קולקציה שבוחנת את הגוף, חוגגת אותו ומסרבת להסתיר את מה שפעם נחשב לטאבו.
אלמונד יוצרת קריאה מחודשת אל הבלט, אל האופנה ואל הגוף. עבורה, אלו אינם עולמות נפרדים אלא שפה אחת – שפה של תנועה, של רגש, של אמת. בעונת סתיו–חורף 2026 היא מנסחת את מה שהיא מכנה Prêt-à-Couture: חיבור בין תפירה עילית לבין חלום אישי שנולד מחדש. אופנה שמדברת על הנפש לא פחות מאשר על הבד, על ההיסטוריה הפרטית לא פחות מאשר על מגמות עכשוויות.
על המסלול, הרגע שבו הילד שחלם להיות בלרינה סוף סוף מקבל מקום, הופך לסמל פיוטי של ריפוי. זו אינה נוסטלגיה אלא סגירת מעגל חיה – חיבור בין עבר ועתיד, בין זהות שהושלמה לבין קול יצירתי שנולד מחדש.
לי אלמונד נולדה בבאר שבע ולמדה בלט קלאסי מגיל חמש. היא הייתה סולנית צעירה, מחוננת, והחוויה הזו – של משמעת, תנועה ורוך הותירה חותם עמוק על שפת הגוף והאסתטיקה שלה. במקביל למדה במסלול האמנות בתיכון, שם מצאה באופנה שפה אלטרנטיבית לביטוי. בגיל שמונה עשרה בלבד פתחה בעיר הולדתה מותג עצמאי לשמלות כלה, שצמח בהדרגה לבמה הראשונה שלה בעולם האופנה.
ב־2018 הציגה אלמונד קולקציה בשבוע האופנה ניו יורק וזכתה לחשיפה עולמית, אך דווקא לאחר ההצלחה בחרה לעצור. היא פנתה פנימה, החלה תהליך של שינוי מגדרי מלווה באהבה ובתמיכה משפחתית, ובמקביל הקדישה את עשייתה לנשים אמיתיות. במשך עשור עיצבה לכלות מכל מידה ומבנה גוף שמלות בתפירה עילית ובעיצוב אישי, מתוך אמונה כי יופי אמיתי אינו נמדד בפרופורציות אלא בתחושת שייכות.
כעת, לאחר שסיימה את התהליך האישי במלואו, היא חוזרת למסלול כאישה שלמה, בשם האמיתי שלה, כשהיא נושאת על גופה וביצירתה את סיפור חייה. הקולקציה הזו אינה רק סיפור של אופנה, היא סיפור של לידה מחודשת, של אומץ ושל פיוס עם כל הגרסאות שהייתה אי פעם. על מסלול שבוע האופנה ישראל–קנדה תל אביב, לי אלמונד לא רק מציגה קולקציה – היא רוקדת את חייה.
