אתמול בפריז, בלב הרובע השלישי, מוזיאון פיקאסו הפסיק לרגע להיות מוסד היסטורי מעונב והפך למגרש המשחקים הפרטי של סימון פורט ז’אקמוס. הקולקציה החדשה לסתיו-חורף 2026/27, שזכתה לשם המבטיח “Le Palmier”.
התצוגה הייתה רגע של זיקוק קריאייטיבי שחיבר בין אמנות גבוהה לבין רגש משפחתי חשוף. ז’אקמוס סגר כאן מעגל מרגש: חגג 15 שנים להקמת המותג שלו, ובדיוק 8 שנים אחרי שהיה המעצב הראשון אי פעם שקיבל אישור להציג במוזיאון (בספטמבר 2017), הוא חזר אליו כמעצמה עצמאית חובקת עולם.
הפעם, לוח ההשראות של ז’אקמוס לא עסק רק בפרובאנס הכפרית, אלא באובססיה החדשה שלו: פלומה פיקאסו. במוקד עמד הצילום האיקוני של הלמוט ניוטון משנת 1973, בו נראית פלומה בשמלה שחורה עם כתף שמוטה, כוס זכוכית גבוהה בידה וחזות של אישה עוצמתית ובלתי מתפשרת מתוך צילומי הקמפיין למותג התכשיטים טיפאני. “רציתי את האישה החזקה הזו, את הרוח של שנות השמונים, הגזרה של שנות החמישים והחושניות של שנות התשעים”, הסביר המעצב.
ואכן, מדרגות השיש של המוזיאון התמלאו בסילואטים קפדניים- מחצאיות טוליפ נפוחות, כתפיים מודגשות שהעניקו עוצמה ארכיטקטונית, ועד חליפות חצאית באורך מידי עם מותניים צבוטים וכתפי רגלן מבניות. רגע השיא נרשם בסיום, כשז’אקמוס שחזר אחד לאחד את הלוק מהצילום של 1973, כולל כוס הזכוכית, במהלך שהצליח להפנט את הקהל.
השורה הראשונה סיפקה הוכחה ניצחת למעמדו של ז’אקמוס כמוקד כוח תרבותי בינלאומי. לצד אגדות כמו אלטון ג’ון וסופיה מרסו האגדית, ישבו אליזבת אולסן, ג’וש הרטנט, היילי ביבר, זואי קרביץ וטים תומאס. גורמים בענף מספרים שגם ידוענים אחרים מעולם הקולקציה והטלוויזיה הגיעו כדי לתמוך, מה שהפך את האירוע להתרחבות של המותג הרבה מעבר לעולם האופנה הצר. הנוכחות הזו לא הרגישה כמו יחסי ציבור גרידא, אלא כהפגנת תמיכה אמיתית ביוצר שהצליח להפוך סיפור אישי קטן, כמו תסרוקת ה”דקל” של בתו שהפכה לרעיון המרכזי של כל הסילואטים העונה- לשפה עיצובית שלמה.
אך כגודל ההפקה, כך עומק הוויכוח. בעוד המעריצים חגגו את ה”מסיבה הפריזאית” המרעננת והחכמה, המבקרים השמרנים נותרו סקפטיים. מבקר אחד כתב: “ז’אקמוס מצליח שוב להפגיש בין מסורת ליצירה אישית, צבעים שמחים ועיצוב שנושא בחובו שמחה.”
מנגד, היו קולות נוקבים יותר. “לרוב הקולקציה מרגישה יותר כמו חזרה על קלאסיקות מאשר חידוש אמיתי,” טען אחד המבקרים. “האלמנטים הגיאומטריים מושכים תשומת לב אך לא תמיד מצליחים לשלב פונקציונליות או סיפור אופנתי קוהרנטי.” מבקרת נוספת הוסיפה באכזבה: “אני לא מרגישה שזה חדשני כפי שציפיתי. יש כאן חזרתיות על מוטיבים שראינו כבר, והתחושה הכללית היא של עיצוב יפה לעין אך לא בהכרח של פריצת דרך.”
בסופו של דבר, הוויכוח על “חדשנות טכנית” מול “חזרתיות” מחמיץ את הסיפור הגדול באמת: סימון פורט ז’אקמוס הוא איש קריאייטיב מטורף, אמן של נרטיב וחזון שחורג הרבה מעבר לגבולות האופנה המסורתיים.
היכולת שלו לקחת צילום מ-1973 או זיכרון משפחתי, ולתרגם אותם לחוויה רב-חושית שמרעידה את הרשתות החברתיות ואת השורה הראשונה כאחד, היא כישרון נדיר. ז’אקמוס לא רק מעצב בגדים -הוא מפיק את המציאות הפוטוגנית והמרגשת שכולנו רוצים להיות חלק ממנה.
גם אם חלק מהמוטיבים שלו נראו בעבר, האריזה הקריאייטיבית והחזון שלו הופכים אותו לכוח הכי חשוב בתעשייה כיום, פשוט כי הוא יודע לכתוב את ההיסטוריה של עצמו דרך העיניים של ענקי העבר.
