הוא חי עם ניוון שרירים נדיר, מחובר לצינור נשימה ובגיל 20 כבר הספיק לקבוע תור להמתת חסד בשווייץ. היא נושאת בתוכה פצע אחר לגמרי: אונס שביצע בה החבר הכי טוב שלה כשהייתה על סף שחרור מהצבא, שפירק לרגע אחד את העולם של נערה שהאמינה שידידים הם מקדש. שני עולמות שונים, שני שברים שלא ביקשו ובכל זאת רגע אחד באינסטגרם הפך את הכל. חצי שנה לאחר שיחת היכרות ראשונה כבר היו מאורסים ובנובמבר האחרון הפכו לבעל ואישה.
ליאן סטרון ואבישי בן־שמעון הם לא סיפור על תקווה הם תקווה עצמה. בין קעקועים ציניים, בדיחות פרטיות וציניות שנצרבה על העור, הם מדברים על אהבה שמסרבת לוותר, על התוכניות להקים משפחה ועל הדרך הארוכה שהובילה לרגע שבו החליטו לכתוב מחדש את מה שהגורל לכאורה קבע.
“בסופו של דבר ניצחתי עם זה”
לפני שמונה שנים, כשהיה 20, אבישי בן שמעון כבר לא האמין שיש לו עוד בשביל מה להילחם. המחלה הנדירה שמלווה אותו מילדות- ניוון שרירים שהתגלה כשהיה בן כמעט שלוש, התקדמה בקצב אכזרי. בגיל שבע הוא עבר לכיסא גלגלים. בגיל שתים־עשרה וחצי הוכנס ניתוח לנשימה פולשנית שהפך אותו למונשם באופן קבוע. “הנשק הכי חזק שלי זה הדיבור”, הוא אומר, “דרכו אני סוחף אנשים אחריי”. אלא שאחרי הניתוח הקול שלו נעלם כמעט לגמרי ובמשך תקופה ארוכה הוא דיבר רק בתנועות שפתיים או דרך הטלפון. שם החלה הצניחה הגדולה: החוצה מהעולם, פנימה לתוך דיכאון עמוק.
“הייתי בערך חמש שנים בבית”, הוא משחזר. “לא יוצא מהחדר, החלונות סגורים, לא רציתי שמש ולא רציתי אור. הרגשתי שהגוף כבר לא שלי ושגם מה שנשאר לי נלקח”. באותה תקופה הוא קבע תור להמתת חסד בשווייץ. היה תאריך. היה אישור. רק אז סיפר להורים. “בהתחלה הם חשבו שזה שטויות. לקחו את זה בקלות. עד שהראיתי להם שזה אמיתי”.
אבישי בן שמעון, שבשנים האחרונות הפך ליוצר תוכן עם 29K עוקבים בטיקטוק שמשתף את חייו האישיים בהומור לצד הקשיים, כובש לבבות ברשת עם הומור ורגש. כשהצופה רואה אותו היום, מוקף באהבה ומספר בדיחות בקלילות, קשה לזכור שהסיפור שלו התחיל אחרת לגמרי. “בסופו של דבר ניצחתי עם זה,” הוא אומר כמעט בדרך אגב, אך מאחורי המשפט מסתתר עולם שלם.
כשאבישי גיבש את רצונו לעבור המתת חסד, הוא לא שיתף אף אחד. “רק כשהיה לי את האישור, שהיה לי את התאריך והכל, אז שיתפתי את ההורים” הם לא הבינו כמה זה אמיתי. “בהתחלה זה נשמע להם מאוד תמוע. לקחו את זה ‘טוב, טוב, תעשה מה שאתה רוצה’ ועד שהראיתי להם את כל ההתקדמויות וכל הדברים האלו, אז הם התחילו להבין שזה אמיתי.”
הסיפור שלו לא מתחיל בחדר סגור ובחלונות כהים, אלא בילדות רגילה לגמרי. “אני נולדתי ממש כילד רגיל. הייתי רץ, עושה הכל ברגל.” הוא ממשיך, “בגיל שנתיים ועשרה חודשים אמא שלי שמה לב שאני קצת מאבד שיווי משקל. קצת נחלש. צולע כזה. מבקש שירימו אותי כל הזמן.” הבדיקות הובילו לאבחנה: ניוון שרירים. “הרופא אמר, ‘הוא לא ישחק כדורגל’. אבל בין לא להיות שחקן כדורגל ללכת על הרגליים ולהגיע להנשמה, זה משהו אחר.” בהמשך, ניתוח מורכב הפך אותו למונשם פולשנית, ללא יכולת דיבור. “יצאתי מהניתוח ולא יכולתי לדבר.”
הניתוח סימן גם את תחילת הנפילה הפנימית. “זה הביא אותי לדיכאון ולרצון ללכת להמתת חסד, כי זו החלטה מאוד לא פשוטה, זה ממש להגיד ‘אני מוותר על החיים’.” הוא לא היסס כשהוא הסביר את ההיגיון מאחורי זה. “זו החלטה מאוד פשוטה, ברגע שאתה רואה שהמצב שלך נורא מתדרדר ואפילו מה שהיה אצלך טוב גם זה נלקח ממך, אז אתה מרגיש שזה סוף העולם.” חמש שנים הוא כמעט לא יצא מהחדר. “הייתי בערך חמש שנים בבית. בקושי יוצא מהחדר. החלונות היו סגורים. לא רציתי לראות שמש, אור. לא רציתי כלום.”
ובכל זאת, בחייו של אבישי היה גם משהו שהיה אהבתו הגדולה: כדורגל. לא כצופה מהצד בלבד, אלא כמאמן. “השחקנים שלי הם חברים שלי עד היום,” הוא מספר. “אני כרגע לא מאמן, אבל בקרוב אני רוצה לחזור לשם.” כשהוא נכנס לתפקיד, הופתע לגלות עד כמה העולם הזה קיבל אותו בטבעיות. “השחקנים מקבלים אותי, ואף פעם לא נתנו לי יחס שונה. זה הפתיע אותי מאוד. לא חשבתי שזה יהיה כניסה כל כך טבעית למראה כזה. זה עושה טוב בלב.”
מה אתה מביא כמאמן למקצועיות בתחום?
מביא לשם מעבר למקצועיות. “בתור מאמן, מעבר לידע שיש לי בכדורגל, אני יכול לתת ערך נוסף בזכות מי שאני.”
ספר לי מה אתה עושה ברשתות?
“אני מראה את החיים שלי, אבל אני מכניס הומור לכל סרטון. ככה בעצם אני חי, ככה אנחנו שנינו חיים. זה מה שחיבר בינינו- ההומור. אנחנו באמת מראים קטעים מהיום יום שלנו, שאנחנו מקצינים אותם עד הסוף. אנשים אוהבים, אנשים צוחקים. אנשים חושבים שהם מתעללים בי בבית, אבל אני כותב את הרעיונות.”
אנשים מרימים גבה? יש שאלות והערות?
“כמו שיש הרבה תגובות טובות, יש מן הסתם גם חלק קטן של תגובות פחות טובות. אנשים שומעים שזה לא אמיתי וחושבים שליאן מנצלת אותי בגלל כסף או משהו כזה, שאנחנו חיים בנישה סגורה.”
התגובות האלה מפריעות לכם?
ליאן: “זה לא מרגש אותי, אבל כן יש פעמים שאנשים בצורה דוחה רושמים ‘איך בכלל את יכולה להיות איתו עם איך שהוא נראה?’ או ‘להיכנס למיטה חולה’. קודם כל, אף אחד לא מבטיח לנו את המחר שלנו, של אף אחד מאיתנו. אני לא בטוחה אתעורר מחר בבוקר ואף אחד לא יודע. אז צריך לחיות את היום ולהיות מאושרים וטוב עם מי שיש לנו. ואם הוא גורם לי להיות מאושרת, אז זה מה שאני צריכה לעשות ולהיות איתו. בסופו של יום, אף אחד לא הבטיח לאף אחד את הזמן ואת המתי הנקודה שזהו- זה ייגמר.”
הקשר הזה קיבל משמעות אחרת אחרי השביעי באוקטובר?
ליאן: “שנהרגו ילדים ונהרסו משפחות.”
אחרי השביעי באוקטובר זה קיבל משמעות אחרת?
ליאן: “שנהרגו ילדים ונהרסו משפחות.”
איך אתם מרגישים בתוך כל זה, מול החברה והתגובות?
אבישי: “בחברה שלנו, לצערי, יש נורמות מסוימות. אנשים חושבים שאני צריך להיות עם מעמד מסוים, שאני צריך שיהיה לי ככה וככה כדי שיאהבו אותי. זה לא נכון. אנשים מתאהבים באופי ובלב. ואני חושב שבסופו של דבר, באיזשהו מקום, אני וליאן נרמלנו את זה והפכנו גם איזושהי קהילה, קהילה בעדה המוגבלות. מקהילה שלא מאמינה, לקהילה מאמינה. פתאום אנשים אומרים לי ‘תשמע, אני עם כיסא גלגלים, יש לי ניוון שרירים, שיתוק מוחין, מה שזה לא יהיה, ואף פעם לא האמנתי שאגיע לאהבה. ואני רואה אותך ופתאום אני מרגיש שזה יכול לקרות לי גם.’ וזה הדבר הכי מספק.”
ליאן: “לפעמים למשל אני יושבת על אבישי על הכיסא, וככה אנחנו מטיילים. כאילו שכחתי ללכת כבר. אפילו בביקורת בבית חולים ראינו זוג שעשו בדיוק כמונו.”
נתתם להם השראה
ליאן: ” ממש, אמר שראה את הסרטונים והאישה אמרה ‘הנה גם אנחנו יכולים’ “
“לא דמיינתי. זה אח. אני אתן לו את הריאה אם צריך”
ליאן גדלה במושב בית נחמיה, בין שדות פתוחים ובית שהיה מלא כלבים וחיות. “מי שגדל עם בעלי חיים יודע מה זה עושה לנפש,” היא אומרת בחיוך. אביה בריטי ואמה ישראלית הכירו בספרד כששניהם עבדו במכירת יחידות נופש, ורק מאוחר יותר עברו לישראל. כשהייתה בת 12 הוריה התגרשו, אך הבית המשיך להיות שוקק חיות ומכוניות.
ליאן תמיד אהבה מנועים ורעש של מתכת, תחביב לא שגרתי עבור נערה צעירה מהמושב. אחרי השחרור מצה”ל לקחה את האהבה הזו צעד קדימה ועבדה במוסך של אביה בקפריסין, עולם שבדרך כלל שייך לגברים, אבל היא השתלבה בו בטבעיות, כמעט כמו בבית.
הפעילות שלה ברשתות החברתיות החלה אחרי טראומה קשה שעברה בצבא. שלושה שבועות לפני השחרור, היא נאנסה על ידי החבר הכי טוב שלה, אדם שהיה לה כמו אח. “הגענו למעבר דירה שלו, הייתי אמורה לעזור לו, נשארתי לישון כי כבר היה מאוחר, ואז הוא אנס אותי,” היא מספרת. “חברים הכי טובים והייתי שם שההורים שלו התגרשו, שהיה צריך לקחת את האחות שלו לחברים או מהבית ספר. בחיים… לא דמיינתי. זה אח. אני אתן לו את הריאה אם צריך, זה בנאדם שהיה כל כך חשוב לי, היינו חברים הכי טובים.”
ליאן מדגישה שהחבר שלה הודה במעשה בבית המשפט, כולל בהקלטה של 12 דקות שבה הוא מביע חרטה ואומר “אני מתנצל, באלי למות, לא יודע למה עשיתי לך את זה.”
היא נאלצה להתמודד עם המערכת המשפטית במקביל, שדרשה ממנה לשקול עסקת טיעון קלה יחסית: תשעה חודשי עבודת שירות על מעשה מגונה. ליאן סירבה. “‘אני לא מוכנה על מעשה מגונה. אני רוצה שהוא יקום, יגיד, ‘אני אנסתי אותך’. אני רוצה שהוא יודה בזה, אני רוצה שיהיה לו את החותמת הזאת שזה מה שהוא עשה.”
כמה זמן עבר מאז?
“עבר ארבע שנים כמעט. “
ואיפה הוא היום?
הוא היום גר בפתח תקווה. “
אה, הוא חופשי?
“חופשי.”
ארבע שנים אחרי האירוע, הוא גר היום בפתח תקווה, עשה תואר שני בבן גוריון שבבאר שבע “הם ידעו את הסיפור ונתנו לו להיות גם עוזר מרצה.”
הבנאדם שאנס אותה שהיה חברה הטוב ביותר, ממשיך בחייו כאילו לא קרה דבר. “מעבר לזה הוא פתח אפליקציות הכירות, יש לו באמבל, טינדר, וכ”ו. בנות נתקלות בפרופיל שלי ואומרות לי ‘אני יצאתי איתו לדייט והוא סיפר לי שהוא אנס.’ “
הוא מדבר על זה?
ליאן: “לפעמים כן, לפעמים לא, אני לא יודעת.”
אבישי: “יש גם בנות שפונות אליה ואומרות ‘איך הצלת?’ “
ממנו?
ליאן: ” כן,”
אבישי: “הייתי בקשר איתו והצלת אותי. “
הרשתות הפכו למקום מפלט
אבישי, שהחליט לנסות לשקם את חייו אחרי שנים קשות, מצא דרך להביע את עצמו ברשתות החברתיות. “הבנתי שבפלטפורמה הזו אני יכול להביא לידי ביטוי את הקול וההומור שלי,” הוא מספר. “אני מעלה סרטונים שבהם אני צוחק על המחלה ועל האתגרים שאני מתמודד איתם. יש לי גם עמוד כתיבה באינסטגרם שבו אני פורק את מה שיש לי על הלב.”
החיבור בין ליאן ואבישי התחיל כמעט במקרה, דרך הרשתות החברתיות. ליאן נתקעה בסרטון הומוריסטי שלו, שבו הוא ענה על שאלות טיפשיות בציניות שחורצת דרך כל הומור אפשרי. “שאלו אותו איך הוא מתקעקע,” היא מספרת, “והוא ענה בצחוק, ‘מה זאת אומרת, אני הולך לאשפוז יום, אני נרדם ושמים לי את הקעקוע, אני קם ככה. מה אני כמוך, הולך לסנטר?’ אנשים באמת שאלו ואנשים באמת לקחו את זה ברצינות. אבל אני אמרתי לעצמי וואו, זה בול ההומור שלי.”
שניהם אפילו חולקים קעקוע משותף עם המילה “ציניות”, והקשר הזה מתבטא גם בהומור היומיומי שלהם. ליאן שמטה לו עוקב, ובסופו של דבר היא פגשה אותו דרך הסרטונים. היא צפתה בעוד סרטונים, קראה את הדברים שהוא כתב בעמוד הכתיבה שלו והרגישה חיבור אמיתי, אבל עדיין לא היה כלום. ואז, אבישי שלח לה עוקב חזרה.
אבישי נזכר ברגע ההתחלה: “חיפשתי דרך לשלוח לה הודעה, קצת התביישתי. ואז ראיתי סטורי שלה שקשור לבן דוד שלה, שהוא שחקן כדורגל מפורסם בארץ, איתי בריבו.” ליאן צוחקת: “אבל אם לא הוא, אין סיכוי שאני אעלה סטורי על כדורגל, בחיים.”
הוא ניצל את ההזדמנות לבקש משהו קטן, חולצה מהשחקן. “אמרתי לה, ‘האם את יכולה לסדר לי חולצה ממנו? יש לי אוסף גדול של חולצות.’ לא באמת התכוונתי לחולצה, זה היה תירוץ להתחיל לדבר.” היא אכן סידרה לו את החולצה, שהגיעה מארה״ב לאילת ומאילת למרכז הארץ. אבישי מחייך: “קיבלתי חולצה ובזכות זה קיבלתי אותה.”
הדייט הראשון שלהם היה בדיוק כזה שמציף סימנים קטנים של אופי. ליאן מספרת שאבישי הגיע לאסוף אותה מהבית, מחווה שכמעט נעלמה מהנוף הרומנטי העכשווי. “כמה גברים היום באים לאסוף אותך מהבית? לא הרבה,” היא צוחקת. “הוא יצא מהאוטו, אסף אותי, למרות שאני גרה חצי שעה ממנו. הוא לא היה חייב. פשוט היה ג׳נטלמן.”
“היה רגע שחיבקתי אותה,” נזכר אבישי, “והיא שמה לב שאני לא מחבק בחזרה. לא כי לא רציתי, פשוט לא יכולתי. היא לקחה לי את היד, והרימה אותה ושמה על הגב שלה כאילו רגישות כזאת שלא פגשתי לפני”.
ליאן מספרת שבאותו רגע עשתה את הדבר הכי טבעי בעיניה: “לקחתי לו את היד, הרמתי ושמתי על הגב שלי. זה לא היה משהו שחשבתי עליו. אם הוא לא יכול להרים את הידיים, אז אני ארים.” החיבור ביניהם היה מידי, כמעט אינסטינקטיבי. “כבר בדייט הראשון הייתה כימיה מאוד גדולה,” היא אומרת בחיוך, “ככה עשינו גם בהינומה בחתונה.”
“אכפת לך שהוא ימות בקרוב?”
כמה שבועות אחר כך מצאו את עצמם בחתונה משפחתית, רגע שהתחיל בשמחה והמשיך למקום שבו החיים והמחלה מתערבבים בלי אזהרה. “היינו בחתונה, שתינו, רקדנו, והכל היה טוב,” מספרת ליאן. “ואז הוא כותב לי בטלפון: תביאי אמבו.” האמבו הוא מכשיר הנשמה ידני ובאותו רגע המכונה שלו הפסיקה להנשים. “זו סיטואציה שיש בה בערך חמש דקות,” אומר אבישי. “עד שעושים לי קבורה יפה,” הוא מוסיף בציניות המזוהה איתו. “עד שחופרים בור יפה,” משלימה ליאן.
המטפל לא היה בסביבה ואיש מהנוכחים לא ידע בדיוק איך להתערב. ליאן מצאה את עצמה מחברת את האמבו בידיים רועדות, באמצע התקף חרדה. “בהתחלה חיברתי הפוך ואז הפכתי והתחלתי ללחוץ, והוא ישר ניסה להרגיע: לאט לאט, תוציאי.” אפילו בתוך מצוקה היא מצליחה לשלב הומור שחור, אבל ברור שהיה שם פחד ממשי. בסוף הכל הסתדר. “האמבו הגיע מהר,” היא אומרת, “חצי שעה בערך. היום אני כבר יודעת. היום הוא מתקשר ואני עושה במכונה.”
את יכולה להיות טכנאית.
איזה תגובות רעות, טובות, הכי נפוצות, שאתם מקבלים הכי הרבה?
ליאן: “איך אתם תעשו ילדים? הוא יושב.’ ההורים שלי לא עשו אותי בישיבה.”
אבישי: “איך אתם שוכבים?”
אנשים שואלים דבר כזה?
אבישי: “אנשים מדברים, אנשים נכנסים לנו לתוך הקרביים.”
זה מה שאנשים שואלים?
ליאן: “בלייב.”
אבישי: “עכשיו, מה שאנחנו אומרים להם זה שזה פשוט לא העניין”.
ליאן: “אני אתן תשובה מדעית שאומרה ככה: ניוון שרירים אומר שהשרירים מתנוונים. איבר המין הגברי אין שם שריר. ולכן איבר המין הגברי אינו מושפע מניוון שרירים. יש שריר. אז תלמד לקרוא קודם.”
ליאן: “אכפת לך שהוא ימות בקרוב?”
להיות זוג שמחלק את חייו ברשת זה לא תמיד קל. לצד אהבה ותמיכה, מגיעים גם תגובות קשות ומכוערות. “רוב התגובות הן מאוד מאוד טובות, אוהבות, ואנשים שמחים איתנו,” מספר אבישי. “יש אנשים מדהימים, שלחו לנו כסף לחתונה, וגם יש כאלה שרושמים ‘עוד חמש-שש שנים ימות לך הבעל’.”
אני שואלת אותם אם אנשים באמת כותבים כך. ליאן משיבה בחיוך מריר: “את יודעת מה אני הכי אוהבת לעשות? למצוא את ההורים שלהם ולשלוח להם הודעה. אחר כך אותו אחד מבקש סליחה. אבל רוב האנשים ברשת? בלי שם אמיתי, בלי פנים, בלי כלום. אף אחד לא יבוא פנים אל פנים.”
מה החלום שלכם?
ליאן: “משפחה.”
זה החלום הבא?
ליאן: “זה חלום קרוב. חלום קרוב.”
אבישי: “חלום גדול שלנו.”
ליאן: “כבר עשינו בדיקות גנטיות לפני החתונה. המחלה של אבישי היא עוברת רק עם שני ההורים נשאים בעצם של אותו גן. מן הסתם אבישי נשאי. אבל אני לא נשאית, לכן הילדים שלנו יהיו נשאים ולא יהיו חולים. אז זה מעולה.”
ליאן: ” ‘הוא לא יעזור לך להחליף חיתול’. בוא נשים על השולחן גם אם הוא יכול לעזור לי, הוא לא היה עוזר לי. אז אין קשר. בואו, יש הרבה דברים.”
אבישי: “חושבים שאני איזה משהו מיוחד. אני גבר טיפוסי.”
ליאן: “הוא עם הפיפה וכדורגל. ובמקום לעמוד הוא יושב.”
אחראית הפקה- חן הלברטל | צילום: קרינה קובלנקו | לוקיישן: מלון איילנד נתניה | סטיילינג: נטלי לונדון | דגמים: ליאור חזן, ילתא ציון, RIVARO MAN | איפור: יעל בן ארי | שיער: יעל רביבו | סושיאל: מעין ניב
