יש אנשים שנולדים עם כוכב פנימי שמאיר עוד לפני שהם בעצמם יודעים לקרוא לו בשם. כזו היא גל יולוס, זמרת ויוצרת בת 25 מתל אביב, שבדרכה השקטה והישירה מצליחה לחבר בין שני עולמות כבדים לכאורה: לימודי הנדסת חשמל תובעניים באוניברסיטת תל אביב ומסע מוזיקלי שמבקש לבעבע, לפרוץ ולהתפוצץ החוצה. כשפגשתי אותה, הבנתי מהר את מה שהיא בעצמה חוזרת עליו שוב ושוב: היא פשוט לא יודעת אחרת מלרוץ קדימה.
מאז ומתמיד גל זוכרת את עצמה יושבת על המיטה וכותבת שירים, כבר מגיל קטן מאוד, ואף היא עד היום זוכרת את השיר הראשון שכתבה: “זה היה משהו… אז הלכתי, חזרתי, הבאתי, חיפשתי, משכתי ובאתי ובסוף, בסוף זה עבד, זה עבד, הכול מאושר.” עם זאת, הרגע שבו באמת הבינה שמוזיקה היא הייעוד שלה הגיע בבית ספר רימון.
כשגל מספרת איך הגיעה לרימון, אחד מבתי הספר הנחשבים ביותר למוזיקה בישראל, היא מפתיעה: לא היה כאן חלום ילדות מגובש או תכנית גדולה. להפך הכול קרה בטעות, מתוך מודעה שראתה במקרה. “זה מצחיק כי אני תמיד יודעת מה אני רוצה. הכול אצלי מתוכנן. ודווקא לשם הגעתי בלי תכנון בכלל”. היא נזכרת איך נכנסה לשם כמעט “על הדרך” וכמה מהר הבינה שזה המקום שלה. לראשונה מישהו החזיר לה מבט שאמר: יש פה משהו. יש לך קול. יש לך נוכחות. משם הכול זרם באופן טבעי, כאילו חיכה לה.
בילדותה גל הייתה בחוגי משחק וריקוד והבינה שעולם היצירה מדבר אליה.
“למדתי פסנתר אבל כאילו ידעתי שתמיד הכתיבה זה העיקר. כי כל פעם מחדש היה בא לי כזה רעיון מגיל נורא צעיר, של וואו, זה שיר טוב ישר מקליטה בטלפון. ונאגר לי כמויות של פתקים ודפים, ואמרתי, וואו, משהו חייב לקרות עם זה.”
מתי הבנת שיש לך קול יפה?
“תמיד חשבתי שהמיין שלי זה הכתיבה וכאילו לא הייתי בסביבה שאמרה לי ‘וואו, את שרה יפה’ עד שהגעתי לרימון, עליתי על הבמה ואז אנשים היו כזה בהלם ואז הייתי כזה, אוקיי, אז כנראה שיש כאן משהו. אבל היה לי ברור שזמרת וכותבת, יוצרת, חייב להיות.”
למרות שהיצירה והביצוע תמיד היו חלק מרכזי בחייה, גל לא גדלה בתוך בית מוזיקלי. למעשה, החיבור שלה למוזיקה היה כמעט מקרי ותלוי ברגעים קטנים של השראה שהגיעו מהסביבה הקרובה. היא מספרת: “אני… בכנות, אני לא מגיעה מבית מוזיקלי. אבא שלי מנגן בפסנתר, הוא לא למד את זה, הוא פשוט יודע. היה לו פסנתר בבית שעבר גם אלינו, אבל בוא נגיד שהקשר שלי עם מוזיקה מתחיל ומסתכם בקשר של אבא שלי לזה שפשוט היה לו פסנתר בבית, ולא יותר מזה. המשפחה שלי לא מוזיקלית, אבל זה לא בא מהבית.”
הפסנתר של אביה היה כמו דלת פתוחה לעולם של צלילים, רעיונות ומרחב יצירתי, גם אם הבית עצמו לא סיפק הדרכה פורמלית או מסגרת מוזיקלית. המוזיקה נולדה מתוך תחושת סקרנות, מתוך הדבקות ברגעים קטנים של השראה והפכה להיות הדרך שלה להבין את עצמה, להכיר את העולם ולתת לו ביטוי אישי.
איך הם קיבלו שסיפרת להם שזה מה שאת רוצה לעסוק בחיים?
“אני חושבת שבהתחלה לקח להם רגע לעכל את זה, להבין איך עולם המוזיקה עובד, כי כמו כל הורה רציונלי הם מבינים שזה עולם קשוח. אבל הם תמיד תמכו בחלומות שלי ותמיד היו שם כדי להגיד לי, ‘לא משנה מה את רוצה לעשות, את יכולה לעשות את זה’.
הם מפחדים, אבל הם נתנו את האוקיי שלהם ונותנים לי לפרוח, מה שנקרא ונמצאים שם בכל הרגעים מרגשים. אבל לקח להם זמן לעכל את זה. זה משהו שהוא לא פשוט, אתה כזה, הילד שלך בא ואומר לך ‘אני רוצה להיות זמר’ ההורים כזה… כן, בכל זאת זה לא מקצוע כל כך פשוט ויש הרבה תחרות בחוץ. אני בטוחה שמה שעובר להורים בראש זה כזה אוי, אבל אין אופציה אחרת.”
נערה חשמלית
מאז ומתמיד גל ידעה שהיצירה היא חלק בלתי נפרד ממנה. כבר מגיל צעיר היא מצאה דרך להוציא החוצה את מה שמתחולל בתוכה וכשדיברנו על זה, היא סיפרה עד כמה הכתיבה תמיד הייתה המרכז. המוזיקה עבורה היא לא רק תחביב, היא סוג של שליחות פנימית, משהו שמלווה אותה בכל צעד בחיים. היא תמיד דחפה את עצמה, גם מול אתגרים לימודיים ותובעניים, מתוך תחושת אחריות כלפי עצמה והחלום שלה.
הקושי והאחריות האלה באים לידי ביטוי במיוחד בשילוב בין הקריירה המוזיקלית שלה לבין לימודים אקדמיים תובעניים בהנדסת חשמל. “אני תמיד מהבחינה של עבדתי קשה יותר, כי אין אצלי דבר כזה שאי אפשר. כל דבר אפשר וזה כלל גם את זה שגם בהחלטתי ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב וגם את זה שאמרתי לעצמי שאני לא משנה מה, מגשימה את החלום שלי להיות מוזיקלית, לכתוב שירים ולהוציא אותם. אין אצלי את האמירה של ‘אי אפשר’. מתוך המקום הזה שיש לי טיל בטוסיק ואני עובדת שעות נוספות. אבל זה האושר שלי. זה מה שאני חייבת לעשות בעולם.”
השילוב בין שני העולמות- המדויק והלוגי של ההנדסה לבין הרגשי והיצירתי של המוזיקה הופך את המסע שלה למרתק ומאתגר במיוחד. בלימודים היא מוצאת מסגרת, סדר ומשמעת שמזינים את ההצלחה שלה גם בקריירה המוזיקלית. היא מספרת כיצד המבנה והדרישות של ההנדסה מדרבנים אותה: “זה לא רק שלא עושה לי רע, זה אפילו מחזיק אותי. זה מדרבן אותי כשיש לי יום מלא ואני יכולה להיכנס למסגרת, להתמקד, לסדר את הלוז, זה מוציא ממני הרבה יותר. אני בן אדם סקרן מטבעי, לומדת על כל דבר אפשרי. אתגרים מחיים אותי, נותנים תחושת הצלחה כל יום, כמו ההצלחות שלי במוזיקה.”
הקפיצה מהכיתה לאולפן היא לא רק מעבר בין שני עולמות שונים, אלא חיבור טבעי בין הרצון להבין, לנתח ולבנות לבין היכולת ליצור, להרגיש ולהעביר מסר דרך מוזיקה. היא לומדת איך לנהל את הזמן והאנרגיה שלה, ואיך לקחת את שני העולמות ולתת להם להעשיר אחד את השני: “זה קשה, אבל ביחד זה אושר, כיף ותשוקה. הלימודים גם נותנים תחושת ביטחון כלכלי. המוזיקה כרגע לא מקור הכנסה עיקרי וזה בסדר היא עדיין מתפתחת. יש לי את העולם הזה לצד היציבות היומיומית בסוף, אני בת 25, אני משכירה דירה.”
היא מתארת את הדרך לאלבום הראשון שלה כצורך פנימי כמעט בלתי נשלט. “אני חושבת שהיה לי צורך נורא חזק,” היא אומרת, “כי כתבתי מגיל אפס בערך. היה לי צורך להגיד את ה’סיי’ שלי, להרגיש שאני נותנת מקום ליצירה שלי שחיכתה כל השנים להתפרץ.” עבורה לא מדובר רק בשירים, אלא ביצורים חיים ממש. “השירים בשבילי זה כמו ילדים,” היא מסבירה, “כאילו בא לי לתת להם חיים, בא לי שהם יצאו לאור.”
החומרים שכתבה לא נולדו רק מהסיפור האישי שלה, אלא גם מתוך החיים שסביבה. “אלה מכתבים על החיים שלי,” היא מספרת, “על דברים שעברתי, וגם סיפורים שאני שומעת מחברות קרובות. מישהי יכולה לעשות איתי שיחת טלפון של שעתיים ויֵצא מזה שיר. חד משמעית.” יש בה יכולת להפוך כל רגש לטקסט. “כל דבר שמעורר בי רגש, אני יכולה לכתוב עליו,” היא אומרת בכנות, “ואני לא אשקר לפעמים אני גם אוהבת להמציא. יש דברים שפשוט מתגלגלים לי על הלשון.”
בשלב מסוים, הרצון לתת לשירים האלה גוף וקול אמיתי הוביל אותה החוצה מהחדר הפרטי שלה אל העולם המקצועי. היא התחילה ליצור קשרים עם מפיקים, להיכנס לראשונה לאולפני הקלטות ולהבין מה זה אומר לקחת סקיצה מהטלפון ולהפוך אותה לשיר חי ונושם. “פתאום מצאתי את עצמי יושבת באולפן עם אנשים שאני מעריצה,” היא מספרת. “לומדת איך לבנות שיר, איך להקליט שכבות של קולות, איך לבחור סאונד שירגיש באמת אני.” החוויה הזו הייתה מרגשת ומטלטלת כאחד. “הרגשתי שאני נכנסת לעולם חדש לגמרי, עולם שחלמתי עליו שנים, אבל רק אז באמת הבנתי איך הוא עובד מבפנים.”
ובכל זאת, דווקא כשהאלבום כבר היה כמעט מוכן, היא בחרה לגנוז אותו. ההחלטה לא נבעה מפחד, אלא מהקשבה לעצמה. “בהתחלה היה לי מאוד נוח להגיד: אוקיי, הכול צריך לצאת,” היא מודה. “זאת הייתה המטרה שלי. ואז אחרי שכבר יצרתי הכול, אמרתי לעצמי: רגע. שנייה. אני רוצה לעצור.” היא מתארת את זה כמו תהליך הורי רגשי: “זה כמו ילד, נתת לו להשתולל, נתת לו להוציא אנרגיה, ועכשיו צריך לעצור ולהגיד: לאן את הולכת? מה הכיוון שלך? מי את באמת?”
איך את, כזמרת בתחילת דרכה, מתמודדת עם תחרות כזאת גדולה בחוץ?
“אז אני אגיד דעה שאני חושבת שהיא דעה לא פופולרית, אבל אני בכל זאת אגיד אותה. אני חושבת שהזמן שאני מבלה ברשת ויוצרת תוכן בטיקטוק וגם באינסטגרם אבל אני בעיקר רוצה להתמקד בטיקטוק, לימד אותי ששום דבר לא יעבוד לך באותה מידה שהוא יעבוד אם את באה אותנטית. אותנטיות זה הכול.
אין אף אחד כמוני, אין אף אחד כמוך, אין אף אחד כמו כל בן אדם אחר. ברגע שאת מזקקת מי את ומה את, ואת מביאה את זה, בין אם זה לטיקטוק, לאינסטגרם או לצופים שלך אף אחד לא יכול עלייך, כי אין עוד מישהי כמוך.
הרשת אפשרה לי לזקק מי אני ועד היום אני ממשיכה עם זה כל הזמן ומחדדת את זה, מתוך זה אני מאמינה שהתחרות היא לא רלוונטית. היא קיימת, אני יכולה להסתכל על אנשים אחרים ולהגיד: ‘זה מעניין אותי מה שהיא עושה’, ‘אני רוצה לנסות’, ‘זה נראה טוב’. השראה- כן. קנאה- לא. כי אני בחיים לא אהיה מישהי אחרת וזה טוב, כי אין לי סיכוי להיות מישהי שהיא לא אני.”
קשה באמת לא להשוות את עצמך, בטח בעולם הזה ובתחום הזה שמלא בהשוואות וברצון להיות קצת כמו מישהי אחרת. בכל זאת, גל מתעקשת ללכת בדרך אחרת. לא של תחרות אלא ללכת אחרי העקרונות ואחרי מי שהיא. היא מודה שזה לא תמיד פשוט, שזו עבודה יומיומית אבל מספרת שיש משהו שמחזיק אותה יציבה, האנשים שמלווים אותה. היא חוזרת לאותם רגעים חלשים שבהם המוח מתחיל למדוד מספרים, קהלים, הופעות ושם בדיוק הם עוצרים אותה ומזכירים לה להסתכל פנימה, לא החוצה.
“אני מאוד משתדלת כל יום ואיזה מזל שיש לי סביבי אנשים, כשהמחשבות מתחילות לברוח למקום של למה היא כבר הופיעה מול 400 איש, אני שומעת אותם אומרים לי ‘תקשיבי, את לא מגדירה את המטרות שלך לפי כמויות, את לא מגדירה אותן לפי אנשים. את מגדירה אותן פנימה’.”
מה את רוצה להיות?
“אני רוצה להשפיע על אנשים, ומשם אני מונעת ואם אני מתבלבלת או שאני מזכירה לעצמי או שהסובבים שלי מזכירים לי.”
הפריצה של גל החלה כבר בגיל צעיר כשהקימה ערוץ יוטיוב ויצרה סביבו קהילה של בנות צעירות שתומכות ואוהבות את התוכן שלה עד היום.
במרץ 2024 הוציאה את סינגל הבכורה שלה, “כל הדברים היפים” שסלל לה את הדרך החדשה אליה יצאה. השיר לא רק חשף את הקול שלה בפני קהל רחב, אלא גם העניק לה הזדמנות לחדד את החיבור הרגשי עם המאזינים ולהציג לראשונה את היכולת שלה לספר סיפורים דרך מוזיקה בצורה בוגרת ומדויקת.
“בקבוצת בוואטסאפ יש בנות שהגיעו מהיוטיוב, ממש צעירות, זה קהל נורא רחב שהייתי מההתחלה עוד מאחת הנדירות מהשירים הראשונים שלי והן גדלות איתי והן מתפתחות איתי והן גם אוהבות את השירים החדשים שזה כיף. אני ממש כאילו יכולה לשתף בדרך שלי ויש אנשים שהולכים איתי אשכרה דרך וזה מדהים והבנות שנמצאות בקבוצה שלי לצורך העניין בוואטסאפ אני משתפת אותם לפני ואחרי כל צעד בשירים ובתהליך.”
אחרי שהחליטה לעזוב את חברת התקליטים איתה עבדה על האלבום הראשון אותו החליטה לנגוז ברגע האחרון הבינה שזה יכול לשמש אותה לכרטיס הביקור עם זה הלכה לחברות תקליטים איתם רצתה לעבוד.
“דפקתי בדלת השמעתי שירים שלי. נכנסתי לחברת תקליטים שהיא נורא נורא מצליחה והייתה שם בחורה שם שממש התלהבה מהחומרים שלי.”
זה קרה ממש מהר.
“אני חייבת להגיד שזה היה דווקא דיי מהר. הגעתי יום אחד היה סגור הגעתי יום למחרת וזה עבד. היא חיברה אותי לבן אדם שטפו חמסה עשה דבר או שניים באמנים גדולים מאוד, אהב את מה שהוא שמע עשינו פגישה התחלנו דרך באמת מתוך הדבר הזה יצאו שני שירים שהם היו שירים הראשונים שהוצאתי ‘ממתינה’ ו-‘אחת הנדירות’. אחת הנדירות עבד ממש ממש. הוא הגיע לאנשים שאני לא מכירה שאמרו לי שהשיר הזה נתן להם כוח לעבור תהליכים ולזכור שהן שוות משהו בחיים האלה אז אני עשיתי את שלי.”
שליחות
“ממש ממש כאילו ברמה שאנשים עברו עם זה דברים טיפוליים ונתן להם כוח איזה כיף זה שיש לי כזכות הזאת מטורף.” היא אומרת בהתרגשות. “ואז אמרתי אוקיי אני רוצה להתקרב לעצמי עוד יותר ואז התחלתי עבודה של מיקוד עצמי יחד עם תמיר חיטמן שעד היום מלווה אותי, הוא כמו אבא שני שלי באמת, בן אדם מדהים מדהים. גם שם התחלתי תהליך אומנותי של התקרבות לעצמי ולהבין מי אני ובתוך זה יצאו כבר כמה וכמה שירים ועוד כמה שירים עומדים לצאת. ממש מרגישה שאני לאט לאט עוד יותר ועוד יותר מתקרבת לסיי שלי.”
“וברגע שזה קרה והרגשתי שאני קרובה לעצמי ואני יודעת מה אני רוצה להגיד אז כבר התחלתי לשחרר הרבה יותר לעולם. היה לי עכשיו חצי שנה שיצאו שירים בהפרשים של חודשיים שיר. עכשיו עומד לי בקנה עוד שירים שאני מוכנה להוציא כי אני עומדת מאחוריהם כי אני יודעת שזה מה שאני רוצה להגיד ואין לי כבר ‘אבל זה לא מרגיש שלם’, ‘זה לא מרגיש נכון’, ‘אני לא יודעת’ וזה כל כך כיף לדייק את האומנות שלי.”
יש לך חברות מהתחום? הצלחת להתחבר ברימון אני מניחה?
“נכון, אז גם יש לי חברים מדהימים שהכרתי ברימון וגם אחרי, אבל בעיקר מי שמלוות אותי אלה החברות הכי טובות שלי, גם כן, אחת הוציאה ספר שעבדה עליו במשך שנתיים, אחת עובדת שנים ברשת ומטורפת בפני עצמה ועכשיו היא עושה אירוע למאות ילדים שהולכים להגיע. טפו חמסה, איזה בחורה מטורפת וכמה עובדת קשה. יש לי חברה סטייליסטית, שהיא עובדת בעשר הצבעות מרימה את עצמה. יש לי את השילוב הזה שזה מצחיק אבל בסוף האנשים הכי קרובים אליי בדרך לא דרך, זה חברות מהגן.”
‘היינו עושות הופעות שהיינו קטנות’
“נגיד אני וחברה טובה היינו עושות הופעה שהיינו ילדות קטנות עם מיקרופון, ככה מדליקות טלפון ומתחילות לשיר כמו משוגעות ושרות הפסטיגלים ומדמיינות אך יום אחד… וזה כיף לראות שאנחנו מגשימות.”
זה דור כזה שהולך עם החלומות.
“ממש, זה בדיוק קרה לי השבוע, פתאום קלטתי איזה מטורף זה, אנחנו אשכרה לפני שנתיים דיברנו על דברים שאנחנו רוצות לעשות ופתאום אני עכשיו בצילומים שלכם, מבחינתי ראיתי את עצמי לפני שנתיים עושה דבר כזה ופתאום אני באה ועושה את העניין הזה עם המגזין והאופנה שאני כל כך אוהבת ולראות את זה מתגשם מול העיניים שלי.”
ואז מה שחיכתה לו כל כך הגיע.
“הופעה שעשיתי לאחרונה לראות את עצמי מופיעה מול קהל כזה גדול של אנשים זה התגשמות שאתה מבין שלפני שנתיים חלמת על זה אז איזה כיף שזה קורה לי ואיזה כיף שזה קורה לצד הסביבה שלי וזה אין דבר כיף כזה.”
יש זמרים שהיום העלו איזשהו סרטון ליוטיוב ולטיקטוק ומאנשים אנונימים הם הפכו להיות היום בפסטיגל.
“נכון, יש לזה הרבה חשיבות לקהל וזה כיף, זה כיף כי פעם זה היה דברים אחרים שלטו והיום אנחנו אם עושים את זה נכון ברשת אנחנו יכולים להכתיב. זה הכוח בעצם שלכם הקהל.”
את הולכת לאודישנים של משחק?
“חד משמעית כן, אני עובדת על הדברים, בין אם זה גם בתחום המשחק וגם אם זה בתחום השירה זה כזה גם וגם ובקרוב יתחילו לצאת החוצה דברים. גם אני עובדת על זה ממש בימים האלה ומחכה שכבר יוכל לצאת.”
והזכרת את עולם האופנה, איך את מתלבשת להופעות נגיד כשאת לבמה?
“וואו, דבר ראשון עולם האופנה אין אהבה כזו, אני כל כך אוהבת אופנה באמת. היה לי תקופה שהייתי גם מעלה לוקים.
זה בא מהבית, אמא שלי מתלבשת מטורף, אחותי מתלבשת מטורף, המשפחה שלי נורא אוהבת פאשן ובגדים יפים, מעצבים ולהכיר. אין דבר שאני יותר אוהבת מארון של אמא, אמאלה איזה דברים יש לה.”
“אני מאוד אוהבת אסתטיקה, אני מאוד אוהבת נראות, מאוד אוהבת להתלבש. בהופעות שלי אני אוהבת ללבוש אלגנט עם פאנץ’. אני מאוד אוהבת צבעים נקיים אבל שיש פאנץ’ . בהופעות אני אוהבת ללבוש שילוב בין בגדים צמודים למתנפחים.”
איך זה יכול לבוא הפאנץ’ בבמה?
“תני לי שמלת פופית ענקית וזה נראה טוב, אני אלך עם זה. אני מתה על שטויות, אני מתה על… אם זה נראה טוב, ברוך השם שיראו את הצילומים שלנו יבינו מה זה פאנץ’.”
אפרופו הצילומים שלנו כשנפתחת מצלמה את הופכת להיות בן אדם אחר. זה תמיד היה ככה?
“אז אני חושבת שהיה לי הרבה ניסיונות בעבר לשמחתי שהיום אני מגיעה לדבר הזה הרבה יותר מגובשת. כמו שלקח לי זמן להרגיש בנוח לעמוד על במה וכמו שלקח לי זמן להבין שנייה שהמצלמה היא המשחק שלי ואני משחקת איתך עכשיו, את נכנסת לדמות, את ממש נכנסת לדמות.
ברגע, זה באמת היה יחסית מהר כי אני כן מאוד יודעת להיכנס לדמות, גם כשאני על הבמה אני בדמות וכשאני בצילומים אני בדמות ועכשיו אני הולכת לשחק בסרט, סרט סטודנטים שעשיתי לאחרונה, אני בדמות. נגיד באיזשהו סרט סטודנטים הייתה סצנה שלא ציפיתי שאני צריכה לעשות אותה. אמרתי ‘אוקיי חמודה תקשיבי שנייה, את פה, את כאן עכשיו, מה תעשי? זה כזה נורא? זה עובר גבול קטן, אבל זה כזה נורא? לא. שימי פוקר פייס ותעשי את זה.’ “
זה חצה גבול שלך באיזה תחום?
“זה לא חס וחלילה עכשיו כאילו אני בן אדם שומר על הצניעות שלו את גם ראית גם בצילומים. זה משהו יותר משהו בדינמיקה בין אנשים שהייתי צריכה לעשות שאני מאוד כזה שומרת על שפה נאותה, בואי נגיד עמיד אותי בסיטואציה שלא ציפיתי שזה מה שאני אכנס אליה.
הייתי צריכה להבין כשאני שמה דמות אז גם מול המצלמה אני כרגע כשאני מצלמת אני מתפקיד אז אני נכנסת לתפקיד וזה פשוט להבין את זה ולהרגיש בנוח ואני מתה על המצלמה ואני אוהבת במה זה לא משהו שהוא מאוד זר לי. לקח איזה פעם או פעמיים להשתפשף, אני מתה על זה, ממש אוהבת את זה.”
אז בעולם הזה יש גם הרבה פחדים והרבה חששות, אז מה הפחד הכי גדול?
“הפחד הכי גדול שלי והוא פוגש אותי כל חודש ברגע שלא הוצאתי שיר תקופה ארוכה מדי ואצלי זה חודש ויש לי יותר מדי שירים עכשיו שמחכים במגירה זה הפחד הכי גדול שלי לא להוציא שירים, לא להוציא מוזיקה. יש לי משהו דוחף אותי יאללה קדימה קדימה לא להיתקע כי לפעמים אתה רוצה שהכל יהיה מושלם ואתה מחכה יותר מידי, אז היכולת שלי להוציא מוזיקה לעולם זה מבחינתי המיין, תמיד יש מוזה לזה.”
נדבר קצת על טיקטוק, איזה סרטון הפתיע?
“יש סרטון שידעתי שיכול להפוך לויראלי אבל לא ידעתי עד כמה. יש סרטון שבו אמא שלי כפרה עליה באמת היא יודעת לבשל מדהים, אמא שלי בשלנית מטורפת אבל היא ניסתה לעשות עוגה בריאה, עוגה כזאת שלא שמים כלום.
ראיתי שהעוגה מאוד דחוסה לתחתית וצילמתי ואמרתי לה ‘אמא תראי שאת הולכת את העוגה’ והיא אמרה ‘גל מה את רוצה ממני? לא לא עכשיו’ ואמרתי לה ‘נו אמא תהפכי שניה את העוגה’ והיא הפכה והעוגה נפלה.
היה מטורף, אמא שלי הכי זורמת בקטעים האלה בעצמה.
אז בעצם התכנים שלי הכל מהכל, אני אוהבת להראות את היום יום שלי בחיים האמיתיים, להביע דעתי על נושאים בוערים, מעצבנים מצחיקים מוזרים. מתה על זה שנהיה שיח על איזשהו עניין שאותי מעניין, אני מאוד דעתנית, אני מאוד מביאה את הדעה שלי לטיקטוק ומביעה דעה על כל הרבה דברים שקשורים לעולם הבידור שאני בעצמי חיה אותו, כמו גם ראליטיז וגם הרבה דברים שקשורים ליום יום היותנו בני 25 פלוס מינוס.”
והבן זוג שלך איך הוא עם חוסר אנונימיות?
“אז כבר קרה לו כמה פעמים שהבחור הולך באוניברסיטה וכזה אומרים לו ‘היי זה אתה מה סרטון הזה’ והוא כזה ‘כן’ עכשיו אני אמרתי לו אם הוא היה עכשיו רוצה להיות כוכב, הוא היה לוקח כולם בהליכה. הבן אדם יכול להיות כוכב טיקטוק, כאילו הוא הכי זורם.
חשבת פעם ללכת לתוכניות ריאליטיק כמו הכוכב הבא, אקס פקטור, דברים כאלה שנותנים מקפצה היום להרבה אנשים בתחום?
“אז יש כל מיני תכנונים ויש כל מיני דברים שקורים בימים האלה, אני חושבת שזה אחלה של קפיצת מדרגה ואם אתה בא מוכן ומכוון מטרה ואתה יודע מי אתה ומה אתה, איזה אמן אתה אז זה יכול להיות קפיצת מדרגה מטורפת. אם אתה בא מבולבל ואין לך את הרשת ביטחון מאחורה שזה יכול להיות מסוכן וראיתי את זה גם.”
מה החלום הכי גדול שלך?
“אני אקשיב לפסיכולוג שלי ואני לא אגיד במספרים, אני אדבר פנימה.
החלום הכי גדול שלי זה לעשות כיף, לעשות טוב, לשמח אנשים בכל דרך שאני יכולה, בהתמקדות על המוזיקה שאני מוציאה. אז השאיפה הכי גדולה שלי שהמוזיקה שלי תצליח לגעת באנשים, גם בפלטפורמות וגם בהופעות זה העיקר.”
צלמת- בת קרויזר הרטמן | סטיילינג – חן הלברטל | איפור ושיער – עינבל אטיאס | צלמת סושיאל – יעל כהן טוויל
