אלישבע אמזלג: “הצורך להיות מושלמת כדי לחפות על הבלגן בבית ניהל אותי”

אלישבע אמזלג היא בדיוק ההפך ממה שצפוי, דתייה שלא הולכת לפי הספר וצרפתייה שמוציאה את הכלבה בפיג’מה. יש בה מן מגנטיות כזאת של אצילות מפריז מעורבבת עם חוסר מאמץ הכי ישראלי שיש. בכתבת שער היא פותחת הכל בלי פילטרים ומספרת על הדרך שעשתה מהילדות בצרפת ועד לקריירה שהיא בונה לעצמה היום בידיים שלה.

בשנת 2009 החיים של אלישבע השתנו מקצה לקצה. מילדה צרפתייה בלב פריז היא הפכה ברגע אחד לעולה חדשה בישראל, אבל הניתוק מהעבר מעולם לא היה מוחלט. “אני זוכרת המון מהילדות שלי בצרפת”, היא מספרת ומסבירה שהצורך לשמור על חוט מקשר מלווה אותה עד היום. “אני חושבת במיוחד בגלל שאני חוזרת כל שנה לראות את סבא וסבתא שלי לפחות פעם אחת. אני תמיד חזרתי למקומות שהייתי בהם, עם זה בפארק שהייתי הולכת אליו כל שנה. אני עושה את המסלול של הילדות שלי בעצם, מסע בזמן כזה”.

המסע בזמן הזה מחזיר אותה גם לימים פחות זוהרים בתוך כותלי מערכת החינוך הצרפתית, חוויה שהייתה רחוקה מלהיות פשוטה עבורה מבחינה חברתית.

איך היה בבית ספר בצרפת?
“הייתי בבית ספר אורתודוקסי. האמת שלא היה לי הכי טוב מבחינה חברתית, כי זה היה בית ספר שכשהגעתי בכיתה א’, הייתי כאילו החדשה, מוזרה, שקטה. אני הרגשתי שאני לא בן אדם ביישן, אבל הרגשתי שהסביבה הזו גורמת לי להיות סגורה, אז פחות אהבתי”.

התיקון האמיתי שלה הגיע רק עם הנחיתה בארץ, כשהיא גילתה מציאות שונה לחלוטין מזו שהכירה. “דווקא כשעשיתי עליה, ממש נפתח לי עולם מבחינת חברתית והאנרגיות של ילדים פה בישראל שכולם ביחד ודווקא להיות העולה, להיות הבן אדם החדש המגניב, זה היה שונה לגמרי”.

המעבר החד והקיצוני מלב פריז, על כל הגינונים האירופאיים, החליפות המעוצבות והאיפוק החברתי שלה, הישר אל היישוב הקהילתי כוכב יעקב שבבנימין, היה לא פחות משוק תרבותי וויזואלי עמוק. זה היה מפגש חזיתי ומטלטל בין שתי מנטליות הפוכות לחלוטין שלא דומות בשום פרמטר, פער שאלישבע למדה לתרגם עם הזמן לכדי סגנון אישי ייחודי. “זה באמת הבדל מטורף, במיוחד שזה מפריז”, אלישבע נזכרת באותם רגעים ראשונים שבהם ניסתה לעכל את הרחוב הישראלי החדש שלה, “הייתי רגילה לראות כל יום אנשים הולכים לעבודה בחליפה ופה הם הולכים יחפים. אז באמת הבדל היה די משוגע לי, אבל אני לאט לאט מבינה שזה לא בהכרח רע, זה פשוט תרבות אחרת, תרבות קולית”.

“לא חשוב לי שאנשים ידעו שאני שמה כיסוי ראש כי אני נשואה, זה בשבילי”

הנחיתה הזו בארץ דרשה חובת הסתגלות מהירה, אינטנסיבית ומאתגרת מכל חמשת האחים וההורים ובמיוחד מאמא שלה, שהייתה רגילה לסטנדרטים אחרים לחלוטין של חיים ואסתטיקה. המעבר החד בין פריז, בירת האופנה העולמית, לבין מציאות יומיומית של יישוב קהילתי בבנימין, ייצר בתוך המשפחה תמונות כמעט סוריאליסטיות ומשעשעות, כאלו שמדגישות בצורה הכי חדה את הדיסוננס הבלתי נתפס בין שיק צרפתי גבוה ובלתי מתפשר לבין החול והאבק של הגבעות המקומיות.

איך אמא שלך עברה את העלייה מפריז בירת האופנה לארץ לישראל, לשטחים?
“אז כן, היא ממש הגיעה עם עקבים 12 סנטימטר לאמצע השטחים, הלכה ככה על גבעות והבינה ש… ‘אוקיי, בואי נתאפס’, אנחנו כבר לא בימים שחיינו בפריז. גם לי היה בעיית תרבות, זה שאנשים מסתובבים עם פיג’מה ברחוב, שבצרפת בחיים לא הייתי רואה דבר כזה או סנדלי שורש. לאט לאט הבנתי שגם אני מוציאה בבוקר את הכלבה בפיג’מה.”

בתוך כל הכאוס התרבותי והניסיונות למצוא את המקום שלהם בארץ החדשה, אלישבע גדלה בבית דתי לאומי שהכיל בתוכו גם השפעות חב”דיות רוחניות עמוקות, מציאות דתית שלכאורה מייצרת ניגוד מוחלט ומיידי מול עולם האופנה, הגלאם והלבוש החופשי שהיא כל כך מחוברת אליו ברשתות החברתיות. כשאני מנסה להבין ממנה איך הניגודים הללו מצליחים לדור בכפיפה אחת בלי לפרק את הזהות שלה, היא מציגה תפיסת עולם רחבה ומורכבת, כזו שמסרבת להיכנע לתכתיבים ומציעה פרשנות אישית וחדשה למושגים ישנים.

“קודם כל, כן, גדלתי במשפחה אורתודוקסית, היום אנחנו דתיים לאומיים”, היא מפרטת את השורשים, “כשאתה מגיע לארץ ואתה מוקף בדתיים, אתה בעיר רק של יהודים, פתאום אתה קצת שובר את הגבולות שלך, אתה מבין שאתה יכול לשחרר ולהישאר יהודי. אז זה קצת התהליך שעברנו פה”.

מבחינתה, המונח צניעות מעולם לא עמד בסתירה לחוש אופנתי מפותח ולהפך, היא רואה בו השראה. “אני לא חושבת שיש גם בצרפת שלא היה דיסוננס בין התלבשות צנועה לבין אופנה. להפך, אני חושבת שבתוך הצניעות אפשר להגיע לרמות מטריפות של אופנה. תסתכלו רק על משפחת המלוכה באנגליה, שכל הנשים מתלבשות צנוע ועם סטייל מטריף. אבל כן יש גבולות בסוף וזה אחד הדברים שקשים לי בדת”. יחד עם זאת, הבחירה הסגנונית שלה כיום היא אישית, חופשית ומיועדת לשרת את הצורך הפנימי שלה בביטוי עצמי דינמי. “גם היום אני לא מתלבשת צנוע, אני גם לא רוצה כל כך, כי הבגדים נותנים לי להחליף אישיות כל יום. אני יכולה להיות איזו דמות שבא לי באותו היום ואני ממש אוהבת את זה”.

העובדה שהיא בוחרת להציג את עצמה בגאווה כדתייה אך במקביל בוחרת באופן מודע לא להתלבש על פי חוקי ההלכה הנוקשים, מייצרת לא פעם תגובות מופתעות והרמת גבה מצד הסביבה הישראלית, שנוטה כמעט באופן אוטומטי לקטלג אנשים למגירות מגזריות צרות וברורות. החברה המקומית מתקשה לעיתים להכיל את מי שמציבה רגל אחת בעולם של אמונה ומסורת ורגל שנייה בחופש אופנתי מוחלט שכולל גופיות ומכנסיים, מה שאילץ את אלישבע בתחילת הדרך הדיגיטלית שלה לנהל את המורכבות הזו הרחק מהעין הציבורית ומתוך פחד גדול משיפוטיות וביקורת לא עניינית.

כשאת אומרת לאנשים בארץ שאת דתיה את מרגישה שהם מרימים גבה?
“יש כאלו שאומרים, ‘אה, באמת?’ ויש כאלה כאשר אני אפילו לא מתלבשת צנוע, שאומרים לי, ‘כן, רואים עלייך’. אני לא יודעת מה רואים, אבל יש אנשים שממש אומרים לי את זה. כשהתחלתי להיות ברשתות, אני הרבה זמן שמרתי את זה בסוד, כביכול שאני דתייה, כי לא רציתי להגיד ‘שמעו אני דתייה’ ואני שמה גופיות. לא רציתי שיתפסו עליי טרמפ, או שיהיה את הביקורתיות הזאת, כי הרגשתי שהיא לא רלוונטית. דווקא כשיכולתי להכיל בעצמי את המורכבות, כי זה- הכל או כלום, או שאתה חרדי או חילוני ויש הרבה אנשים שהם באמצע.”

למרות פערי המנטליות והלבוש שליוו את תהליך הקליטה שלה, המעבר לישראל העניק לה מתנה עצומה ששינתה את חייה מקצה לקצה בדמות ביטחון עצמי וחופש תנועה אמיתי, משהו שבפריז הגדולה והמנוכרת נחשב לפנטזיה רחוקה ולא בטיחותית עבור ילדה קטנה. “וואו, זה עשה לי פלאים”, אלישבע מתארת בהתרגשות את תחושת העצמאות הפתאומית שחוותה כשהגיעה למרחב הקהילתי של היישוב, “באמת, מבחינה חברותית, כמו שאמרתי, פשוט נהיו לי מלא חברות כשעברנו לגור בכוכב יעקב וגם זה שאני יכולה ללכת לבית ספר ברגל, לבד, כשאני בת שמונה, משהו שלא קיים בצרפת וגם שאני יכולה לצאת מהבית שלי ולהגיע לכל החברות ברגל”.

“הגירושים של ההורים הרגישו לי כמו הדבר הכי טבעי”

התפיסה הזו של מרחב בטוח ומשוחרר היא אחד ההבדלים העמוקים והמשמעותיים ביותר בין שתי המדינות, הבדל מנטלי שעיצב מחדש את תפיסת העצמאות שלה כילדה וכנערה, אחרי שנים של תלות מוחלטת בהשגחה צמודה של מבוגרים ברחובות פריז הסואנים.

למה זה לא קיים בצרפת?
“כי ילדים נחטפים בצרפת. סתם, כי פשוט זה לא בטיחותי לתת לילד לקחת אוטובוס או מטרו ולהגיע לבית ספר לבד. זה משהו שלא עושים. אבא שלי היה לוקח אותי כל יום לבית ספר ופה ללכת ברגל כשזה חמש דקות ממני, אפילו להגיע לבני דודים שלי שגרו בספרד ועשו עלייה איתנו באותו היום.”

“זה היה ממש קשה. כאילו עד היום אנחנו צוחקים על זה”, היא מודה ומנסה להסתכל על הדברים במבט לאחור, “בסוף, לגדול עם נערים שצריכים כל כך הרבה תשומת לב, זה נותן לך תחושה שאתה צריך להיות מושלם כדי לחפות על כל השאר. אז אם זה להיות מושלם חברתית, מושלם בבית ספר, להיות בן אדם נחמד וממש לדאוג שהכול מבחוץ ייראה טוב ולהגיד לעצמך שכל מה שאתה לא אוהב בבית שלך, ברגע שאתה יוצא ומגיע לבית ספר, זה המקום בריחה שלך ואף אחד לא יודע מה קורה לי בבית. אני יכולה לזייף ולהיות הבן אדם המושלם שאני רוצה להיות, למרות שלא הכל מושלם”.

הצורך הקיצוני הזה להסתיר את המתרחש בבית ולייצר אשליה של חיים נורמטיביים לחלוטין, ניהל אותה גם בתוך הקשרים החברתיים שלה. הבושה העמוקה מהבלגן, מחוסר היציבות הכלכלית ומהיעדר דמות הורית פנויה בשל עבודה קשה, גרמו לה למנוע באדיקות מחברותיה להגיע אליה, פצע ישן שאותו היא מתקנת כיום בבית שלה באובססיביות של אירוח ונתינה.

נתת לחברות לבוא אלייך הביתה?
“וואו, זה לקח לי מלא זמן. עד שחברה אחת באה אליי הביתה. במיוחד כי כשההורים שלי התגרשו, אמא שלי גרה בדירה קטנה, וכשהייתי מגיעה לחברות זה היה בתים גדולים, מגירות מלאות באוכל. אמא שלי הייתה גם מבשלת וגם כל היום בעבודה. אנחנו היינו חמישה אחים בדירה של שלושה חדרים, בלגן גדול ואני חושבת שבגלל כל אלו הרגשתי שאני לא יכולה לארח. היום אני מארגנת שבתות, מזמינה אליי הביתה עשרים איש, ותמיד הבית פתוח- מי שרוצה לבוא, לישון או לארוחה. אני תמיד מכינה יותר, שיהיה גם למקרה שמישהו יקפוץ. אני ממש מחפה על התקופה הזאת עכשיו, כשיש לי את הבית שלי.”

המפלט האמיתי מאותה מציאות כלכלית ומשפחתית מעיקה נמצא בדמותם של שני חברים קרובים מתקופת התיכון, שהבתים שלהם הפכו עבורה לבית שני, מרחב בטוח שבו יכלה לנשום ולגלות איך נראית דינמיקה משפחתית חמה, עוטפת ומלאת אהבה, גם כשהיא כוללת מריבות קטנות ויומיומיות. “היה לי שתי חברים ממש טובים בתיכון, כשהייתי בבתים שלהם יותר מאשר בבית שלי”, אלישבע נזכרת ברגעים שבהם בחרה לברוח מהמציאות, “כי בבית שלי זה היה לחזור למציאות הקשה הזאת מבחינה פיננסית היה קשה, מבחינת האחים שלי היה קשה וגם מבחינת הניקיון והסדר. לא היה לי מקום באמת להרגיש בו בנוח ובטוחה. אז אחרי בית הספר או שהייתי הולכת לחברה הזאת או לחבר הזה והמשפחות שלהם באמת הראו לי שברור שבמשפחה יש כאוס, בלגן וריבים, אבל זה מוקף בהרבה חום ואהבה, משהו שהיה טיפה חסר אצלי וגיליתי במשפחות אחרות. כששמעתי שחברות שלי היו רבות עם אח שלהן מי ישטוף לכלים הייתי מקנאה ואומרת ‘איזה כיף זה הריבים שלהן אני רוצה גם ריבים כאלה’.”

אחרי השנים המטלטלות של גיל ההתבגרות, הפרק הבא בחייה נפתח עם סיפור אהבה לא שגרתי, שהחל ממש רגע לפני השירות הלאומי שלה. המפגש הראשון עם מי שהפך לבעלה קרה במהלך בילוי משותף בשוק מחנה יהודה, מפגש שהוביל ל-25 שעות רצופות ואינטנסיביות של חיבור מידי ועוצמתי, אך כזה שהסתיים בהחלטה מודעת של שני הצדדים לקחת פסק זמן מוחלט של שלוש שנים לפני שהגורל יפגיש ביניהם שוב בתזמון מדויק ומציל חיים.

איך הכרת את בעלך?
“וואי, את בעלי הכרתי ממש לפני שהתחלתי שירות לאומי. הוא החבר הכי טוב של מי שהתחתן עם בת דודה שלי. יצאתי עם בת דודה שלי ועם בן הזוג שלה, והוא פשוט הצטרף. היינו בשוק מחנה יהודה, ואז הוא הלך להתארח במעלה אדומים אצל בת דודה שלי עם חבר שלו. יום למחרת יצאנו למעיין, לחומוס ולבאולינג והיינו יחד עשרים וחמש שעות ברצף. היה מדהים. בסוף אותן עשרים וחמש שעות אמרתי לו: ‘אני ממש התחברתי אליך, אבל לא בא לי זוגיות’. והוא אמר: ‘יופי, גם אני לא מעוניין כרגע’. אמרנו ביי וזהו.

שלוש שנים לא דיברנו, עד שיום אחד הוא שלח לי הודעה. התזמון היה יותר ממדויק. הוא קצת הציל אותי ממערכת יחסים מאוד רעילה. הסתכלתי על ההודעה הזאת ואמרתי לעצמי: ‘אם את עונה עכשיו להודעה הזאת, את הולכת להיות נשואה תוך שנה’. ממש הרגשתי את זה בתוכי. גם כשהייתי רואה אותו פה ושם במפגשים משפחתיים, היו לי פרפרים בבטן שלא היו לי עם אף אחד אחר. בדרך כלל אין לי את הלחץ הזה ליד בנים או משהו כזה, ואיתו תמיד היה החיבור אקסטרה שלא ידעתי להסביר ועד היום קצת קשה לי להסביר.”

התחושה הפנימית המוקדמת שלה התבררה כמדויקת לחלוטין והשניים מצאו את עצמם צועדים אל החופה כשאלישבע הייתה בת 22 בלבד, שבוע לפני יום הולדתה ה-23. הבחירה להתמסד בגיל כזה עשויה להיראות מוקדמת או מלחיצה לחלק מהאנשים בסביבה, אך עבור אלישבע מדובר היה בצעד טבעי של בחורה שיודעת בדיוק מה היא רוצה, למרות שהלחץ האמיתי הגיע מכיוון אחר לחלוטין ומפחיד בהרבה של המציאות הישראלית. “לאנשים זה יכול להישמע מוקדם, אבל אני פשוט חדורת מטרה וכשאני יודעת שאני רוצה משהו, אני פשוט…”, היא מסבירה את הקצב שלה ומיד נוגעת במורכבות הגדולה של תקופת האירוסין שלהם, שהתרחשה בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, “אני אגיד לך מה יותר מלחיץ, זה שהוא היה בעזה וכל התארגנויות של החתונה, התארסנו חודש אחרי השביעי באוקטובר. התארסנו כשהוא היה בהתרעננות מחוץ לרצועה כמה שעות וזה היה ביום שישי והייתי צריכה לנסוע לשבת. עניתי לו כן, נסעתי ולא דיברתי איתו שבועיים. הוא שלח לי מכתב דרך חבר מהצוות שיצא מהרצועה, שיצא בדיוק, ממש כמו פעם וארגנתי את החתונה די לבד”.

לנהל הפקה של חתונה שלמה לבד, כשהחתן נמצא עמוק בתוך רצועת עזה ומנותק מקשר, זו משימה כמעט בלתי אפשרית שמאלצת את הכלה לתפקד בחוסר ודאות מוחלט ולסמוך על שליחים ומערכות תמיכה אלטרנטיביות שהחתן דאג להשאיר מאחוריו.

הוא בא כאורח לחתונה של עצמו?
“קצת אבל באמת הרגשתי שיש לי תמיכה, הוא כאילו לא היה פה, אבל הוא לא השאיר אותי לבד. יש לו חבר שעובד באולמות אירועים, הוא אמר, ‘בבקשה לכי לראות את האולמות’, יש גיסתו שתותחית בארגונים, הוא אמר לה, ‘בבקשה תעזרי לה’. אז אולי הוא לא היה פה, אבל חלקים ממנו ממש עזרו לי.”

אז השמירה לנישואים טובים זה  שהחתן פשוט לא יהיה באזור ושיהיה שליח?
“כאילו, מה הוא בוחר בסוף גם? את הרב שמחתן?”

אחד הסממנים המרתקים ביותר בזהות המורכבת שאלישבע מציגה הוא הבחירה הוויזואלית שלה בכיסוי ראש. עבור אישה נשואה מהמגזר הדתי מדובר בחובה הלכתית מובהקת, אך אצל אלישבע המטפחת עברה טרנספורמציה והפכה לפריט אופנתי לכל דבר, מעין סימן היכר של סטייל ייחודי שמצליח לטשטש את הגבולות המקובלים ולהשאיר את הסביבה תחת סימני שאלה. “האמת שאני שמה את הכיסוי הזה, שלא נראה כמו כיסוי ראש, בעיקר בשבילי בסוף”, היא מבהירה ומסבירה שלא דחוף לה להצהיר על הסטטוס המשפחתי או הדתי שלה בפני עוברים ושבים ברחוב. “לא חשוב לי שאנשים ידעו שאני שמה כיסוי ראש כי אני נשואה, יש אנשים שחושבים כי זה הסטייל שלי ואני סבבה עם זה לגמרי”.

הבחירה הזו, שמתנדנדת במודע על התפר שבין קוד לבוש דתי להצהרה אופנתית, נובעת גם מרצון עמוק להימנע מהקטלוג המהיר והמובנה של החברה הישראלית. היא מתארת סיטואציות יומיומיות, כמו ישיבה במסעדה לא כשרה, שבהן המראה שלה עשוי לייצר דיסוננס אצל המתבונן מהצד, דיסוננס שהיא מעדיפה לחסוך מעצמה ומאחרים כדי שלא לייצר סטיגמות מיותרות. “אם אני יושבת במסעדה לא כשרה ומזמינה בירה ואני יושבת עם כיסוי ראש שנראה סממן דתי, מה אנשים יחשבו? שזה מקום כשר? ואיך הדתייה הזאת לא אוכלת כשר? אני לא רציתי להטעות אנשים, אני לא רוצה שלאנשים תהיה ישר סטיגמה כשרואים אותי, ‘אה היא דתייה’. לא, תתחילו להכיר אותי. יש מלא דרכים לשים כיסוי ראש, אני עושה את ההשתדלות שלי ואולי זה קצת זהיר, אבל זה מאוד נוח לי לדעת שאנשים יכולים לחשוב שאני דתייה ואנשים יכולים לחשוב שלא וזה בסדר בשבילי”.

בזמן שהיא מנווטת את דרכה בין העולמות ומפתחת קריירה תוססת ברשתות החברתיות, שמצריכה חשיפה מתמדת, בעלה בוחר להישאר לחלוטין מאחורי הקלעים. למרות הפער המובנה בין עולם הפרסום, הדוגמנות והקמפיינים לבין הצורך שלו בפרטיות, אלישבע מתארת זוגיות שמבוססת על תמיכה מוחלטת וחלוקת גבולות ברורה ובריאה, שמאפשרת לה לפרוח בלי לפגוע במרחב האישי שלהם.

איך בעלך מקבל את כל הפרסום, הקמפיינים, יצירת התוכן והדוגמנות?
“הוא באמת בן אדם כל כך תומך. הוא אמר לי עוד בדייטים שלנו, ‘סבבה הרשתות, כל מה שאת רוצה סבבה, אבל אני את הפרטיות שלי אוהב לשמור’. אז ניתן לראות שהוא לא מופיע בכלל ברשתות שלי ואם כן הוא יהיה בסטורי עם איזה אמוג’י של חמסה כמו שעושים לתינוקות. כי אני מבינה שבאמת לפרטיות אין מחיר וזה משהו שצריך להקריב כשאתה מתחיל להעלות את עצמך, אבל הוא סופר תומך. גם כשבאים אליי ברחוב, הוא באמת פה והוא דווקא נותן לי רעיונות ודוחף אותי לעשות יותר ויותר. הוא באמת רואה בזה פוטנציאל להגיע למלא אנשים ולעשות טוב למלא אנשים”.

התמיכה הזו וההצלחה המהירה ברשתות החברתיות העניקו לה את האומץ לבצע תפנית חדה במסלול החיים המקצועי שלה, ולצאת נגד התכתיבים והציפיות החברתיות הנוקשות שאפיינו את הסביבה שבה גדלה. כמו צעירים רבים, אלישבע מצאה את עצמה נרשמת למסלול אקדמי יוקרתי רק משום שזה מה שהיה מצופה מתלמידה טובה עם נתונים גבוהים ובמיוחד בתוך התרבות של יהדות צרפת, שמקדשת מקצועות קלאסיים מסוימים ומסמנת אותם ככרטיס הכניסה היחיד להצלחה.

מתי הבנת שאת רוצה ללכת נגד הזרם ולעשות מה שאת באמת רוצה?
“נרשמתי לתואר בהנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל בשנה שהתחלתי את הרשתות וממש הייתי צריכה להתחיל ללמוד. כל החברות שלי עדיין לא היו במצב הזה של תואר, הייתי אולי בת 21, שזה גיל שכולם עוד עושים צבא, עושים טיול ורק שנה אחרי זה מתחילים. אז אמרתי לעצמי שאני לוקחת עוד שנה בלי ללמוד כדי לראות לאן הרשתות מובילות אותי ואם הן יובילו אותי למקום שאני אוהבת, שאני רואה בו עתיד ודברים טובים בפתח, אני אשים את התואר בצד. אני לא אומרת שאני לא אלמד אף פעם, אבל ברוך השם שלא עשיתי את התואר הזה, כי כבר היום, אם הייתי צריכה ללמוד, הייתי בוחרת משהו אחר לגמרי. במיוחד אצל צרפתים, הציפייה היא תמיד ללמוד הנדסה, רפואה או משפטים. בארץ הצרפתים קצת יותר גמישים, אבל זה עדיין מצופה. בסופו של דבר אני תלמידה טובה, אני יודעת שיש לי מוח טוב ושאני יכולה להצליח בזה, אבל זה שאני יכולה, לא אומר שאני חייבת”.

הבחירה הזו להפוך את יצירת התוכן למקצוע המרכזי שלה מביאה איתה, מטבע הדברים, גם התמודדות עם הפחדים המובנים של עולם הדיגיטל הדינמי. במגרש משחקים שבו חוקי הפורמט דורשים נוכחות יומיומית אינטנסיבית כדי לשמור על האלגוריתם, אלישבע מנהלת מאבק מודע מול הפחד הקיבוצי הגדול ביותר של הרשת- החשש לאבד את הרלוונטיות ולהישכח, כשהיא בוחרת לעשות זאת בדרך ייחודית ושקולה שמתרכזת באיכות על פני כמות ומביטה כבר אל עבר היעד הבא.

מה הדבר שהכי מפחיד אותך בתור יוצרת תוכן?
“זה נראה לי הכי קלישאתי ופחד מטומטם, אבל הפחד של לא להיות רלוונטית יותר. נראה לי שזה פחד שהרבה אנשים בתחום מתעסקים איתו וגם בגלל זה הרבה אנשים מעלים תכנים כל הזמן, כדי שלא ישכחו את הפרצוף שלהם. לי אין את הדחף הזה לעלות כל יום, אני מעדיפה להעלות משהו אחד שאני מאוד שלמה איתו ושאני יודעת שיגיע לקהל שאני רוצה שיגיע אליו וזה בסדר מבחינתי שפחות רואים אותי. אני ממש עובדת על הפחד הזה. אני יודעת שיש אנשים שיגידו שעבודה ברשתות זה דבר לא בטוח, אבל זה לא פחד שיש לי, כי ברשתות אפשר להתפתח להמון מקומות כמו להקים את העסק שלך, שזה לגמרי המקום שאני רוצה ללכת אליו”.

בואי נדבר על זה שאת אמנית, עוד מעט את מתחילה למכור ציורים שלך.
“נכון, אני ממש עבדתי בחודשים האחרונים על קולקציה ציורים. הכל התחיל מזה שעשיתי ציור אחד לבית שלי וקיבלתי מאות הודעות מאנשים אמרתי איזה באסה שיש אנשים כמוני כמוך שאין להם עכשיו מיליונים או אלפים לשים על ציור והם לא יכולים להתפנק באומנות מקורית. אז החלום שלי להנגיש אומנות לכל מי שחשק בו ולא רק למי שיש את הכסף.”

עבור מי שמביט בה מהצד, ההצלחה המהירה של אלישבע בעולם הדיגיטל עשויה להיראות כמו יד המקרה, אך עבורה מדובר בהגשמה של תשוקה עמוקה שליוותה אותה מילדות. האהבה שלה לעולם הלבוש והאסתטיקה מעולם לא הייתה שטחית; היא הגיעה מתוך הערצה עמוקה לפרטים הקטנים ולתהליך היצירה, חלום שנולד בין דפיו של מגזין האופנה הנחשב בעולם והפך עם השנים למציאות חייה. “פשוט תמיד היה חלום לעבוד באופנה”, היא נזכרת, “אני גדלתי עם מגזינים של ווג שהגיעו כל חודש הביתה. הערצתי את האנשים האלה. ראיתי כל הזמן צילומים לא בקטע של ‘וואי מצלמים אותה איזה יפה’, אלא כי באמת ראיתי בזה אומנות. יש צוות שלם מאחורי זה. אנשים כמו שעבדנו איתם היום- יש מאפר, יש שיער, יש סטיילינג, יש צלם. זה צוות שלם שעובד על תמונה אחת שהיא אומנות ואני תמיד הערכתי את זה ועד היום, הנה אני פה”.

“אני הרבה זמן שמרתי את זה בסוד, שאני דתייה, כי לא רציתי להגיד ‘שמעו אני דתייה’, ואני שמה גופיות.”

יוצא לך לקבל תגובות רעות?
“נראה לי שכן. אני אגיד לך מה, אני מנסה לא לקרוא תגובות, לא טובות ולא רעות, כי לא בא לי לקחת את זה ללב. יש בספר ‘ארבע ההסכמות’ מוסכמה אחת שאומרת לא לקחת שום דבר באופן אישי, כי כל בן אדם אומר לפי השקפת עולם שלו, זה לא אומר שום דבר עליי. עשיתי סרטון על זה שאני שומרת כשרות ביפן ואנשים יצאו עליי כאילו אני עכשיו גרמתי למלחמת עולם שלישית”.

מה את חושבת על סערת קודי הקופון והמסחריות? יוצא לך לעשות שיתופי פעולה?
“שיתופי פעולה זו העבודה שלי, רשתות חברתיות זה המקצוע שלי, אז ברור שאני עושה ובכבוד, שילכו על זה, באמת. אבל אני פחות אוהבת קמפיינים שהם רק ‘מכר’, שהם קודי קופון, כי האישיות שלי היא לא של בן אדם שאומר ‘תקנו, תקנו, תקנו’. יש לי סדרה שלמה שכל הפואנטה שלה היא לעורר מחשבה על צרכנות בריאה. אני מציגה שם דברים שכולם קונים שאני לא הייתי קונה ועושה רשימה של נקודות למחשבה כדי לבדוק אם אתה באמת צריך את זה, או שזה פשוט מה שטרנדי ובא לך עכשיו”.

הקווים האדומים שהיא מציבה לעצמה מול מפרסמים אינם כלכליים בלבד, אלא נוגעים בליבת הזהות והערכים האישיים שלה. למרות שהיא הצהירה בגלוי שאינה מתלבשת על פי כללי ההלכה השמרניים, הגבולות שלה נשארים ברורים ומוצקים והיא מסרבת לחצות אותם בעבור שום סכום כספי, מתוך כבוד עמוק למסורת ולחיים הדתיים שממנה צמחה.

יש דברים שלא תסכימי לפרסם בשום אופן?
“כמובן. כל מה שקשור לתוספות שיער, הלבשה תחתונה או בגדי ים. זה לא בגלל שאני מתלבשת צנוע ביומיום, אלא כי אני בכל זאת שמחה ומעוניינת לשמור על גבולות מסוימים של חיים דתיים”. גם עבור מי שמנהלת קריירה מצליחה בלב התעשייה המקומית, מציאת שפה משותפת וחברים אמיתיים בתוך עולם הדיגיטל היא משימה לא פשוטה בכלל. הדינמיקה הזו דורשת זמן, בעיקר כאשר נקודת הזינוק והערכים שאיתם מגיעים מהבית שונים לחלוטין מהאווירה הכללית שמאפיינת את המרחב הדיגיטלי. אלישבע חוותה את הפער הזה על בשרה ונדרש לה זמן רב כדי לגשר על התהום התרבותית שבין העולם הרוחני שממנו צמחה לבין החומרנות של עולם התוכן. “

גם עבור מי שמנהלת קריירה מצליחה בלב התעשייה המקומית, מציאת שפה משותפת וחברים אמיתיים בתוך עולם החשיפה היא משימה לא פשוטה בכלל. הדינמיקה הזו דורשת זמן, בעיקר כאשר נקודת הזינוק והערכים שאיתם מגיעים מהבית שונים לחלוטין מהאווירה הכללית שמאפיינת את המרחב הדיגיטלי. אלישבע חוותה את הפער הזה על בשרה ונדרש לה זמן רב כדי לגשר על התהום התרבותית שבין העולם הרוחני שממנו צמחה לבין החומרנות של עולם התוכן. “כן, זה דווקא בשנה האחרונה שממש התחילו להיות לי חברים בתעשייה”, היא משתפת בתהליך החברתי שעברה, “הרבה שנים לא מצאתי את עצמי מבחינה חברית. גם כי כנראה אני באה מרקע אחר מהרבה יוצרי תוכן- זה בסוף עולם שהוא מאוד חילוני וחומרי, ואני באה מקשרים רוחניים, יש הרבה יותר ערכים רוחניים מאיפה שאני באה. אבל שגיא לירן וגליז חברים מאוד טובים שלי”.

איך את מגדירה את הסגנון האופנתי שלך?
“בשלב הזה של החיים הייתי מגדירה אותו מאוד בוהו-שיק, מאוד לוס (משוחרר) ומאוד אנדרוג’יני – לפעמים טיפה נשית, טיפה גברית. בסוף, הכיסוי ראש מייצר גם הרבה משחקים בזה, ככה שאני נראית כמו פיראטית רוב הימים. יש בלבוש שלי גם הרבה וינטג’ והרבה יד שנייה”.

יש עוד אזורים מקצועיים שאת רוצה להתפתח בהם בהמשך?
“כן, כמובן. אני רוצה להתפתח בתחום של אמנות. שנה שעברה עשיתי קורסים בבצלאל, כי אני מאוד אוהבת ללמוד כל הזמן והיעד הבא הוא לפתוח את העסק הפרטי שלי”.

ומה החלום הכי גדול שלך?
“יש לי חלום בכל קטגוריה- במשפחה יש לי חלום ובקריירה יש לי חלום. אני לא חושבת שיש תמונה כללית אחת של איך החיים שלי צריכים להיראות, אלא לקום בבוקר כל יום וממש להגיד ‘איזה כיף שאני עושה מה שאני עושה’, להיות עסוקה תמיד בעשייה. אולי נעשה שליחות בחו”ל, אולי להצטרף לבית חב”ד כזוג ולהתנדב שם, אבל שליחות היא תמיד כדי לחזור, כי פה זה הבית ואני לא מבינה אנשים שעוזבים את הארץ. אז כן, ככה אני רואה את עצמי- עם הילדים שלי ועם בעלי”.

צילום: הדר בן דור | לוקיישן: הנחלה | ביגוד ומעצבים: Dear_v1v, פורפואה, ירון מינקובסקי, Brownie spain | סטיילינג: ספיר סנקר | איפור ושיער: שיר אגמי | סושיאל מדיה: קרינה קובלנקו