מלחמות, בינה מלאכותית, וכמיהה למה שנשאר – אולי זו הסיבה שהאופנה של היום מעדיפה גזרות מדויקות, בדים איכותיים וכמעט ללא לוגו.
יש משהו כמעט אירוני באופן שבו האופנה מגיבה לעולם שהולך ונעשה רועש יותר.בחוץ הכל מואץ: מלחמות, משברים כלכליים, שינויי אקלים ומהפכת הבינה המלאכותית שמשנה את האופן שבו אנחנו עובדים, יוצרים וחושבים על העתיד.ובתוך כל הרעש הזה, הארון דווקא מוריד ווליום.
פחות לוגואים, פחות הצהרות, פחות צורך שיבחינו בך מרחוק. יותר מעילי צמר בגזרות נקיות, חולצות כותנה איכותיות, פשתן בגוונים טבעיים, סריגים דקים, ותיקים שאינם זקוקים ללוגו גדול.זהו הקוד שהפך בשנים האחרונות לאחת השפות המזוהות ביותר עם עולם האופנה: Quiet Luxury- יוקרה שקטה.אבל ככל שהמושג נעשה מוכר יותר, מתברר שהוא כבר לא רק עניין של אופנה. אולי הוא מספר משהו על התקופה שבה אנחנו חיים.
שפת הדממה
היוקרה השקטה נולדה כתגובה לאסתטיקה ראוותנית יותר. במקום לוגו ענק שמכריז מי אתה וכמה שילמת, מגיע בגד שמבקש להבחין באיכות שלו רק אם יודעים לחפש אותה. ב־2023 כתבה אליסון ס. קון במגזין Harper’s Bazaar על המעבר ליוקרה ללא לוגואים ועל השינוי שחל באופנת הרחוב: כוכבים ומשפיענים שהיו מזוהים עם צבעים עזים וסמלי מותגים עברו לפריטים קלאסיים ומלתחה יסודית.וזה אולי ההבדל בין טרנד לבין יוקרה שקטה:טרנד אומר: “תראו מה חדש, יוקרה שקטה אומרת: “אני כאן להישאר.” זו לא בהכרח יוקרה שמנסה להיעלם, היא פשוט לא מרגישה צורך להוכיח את עצמה בכל רגע. היא נמצאת בגזרה, בחומר, בתפירה וביכולת של הבגד להישאר רלוונטי גם אחרי שהטרנד הבא כבר הגיע.
כשהשקט הפך לסמל
בתי אופנה כמו The Row, Loro Piana וברונלו קוצ’ינלי הפכו לסמלים של השפה הזאת. הבגדים שלהם יכולים להיות יקרים מאוד, אבל למי שאינו מכיר את הקודים של עולם האופנה הם עשויים להיראות כמעט אנונימיים.
לורו פיאנה, למשל, כמעט לא היה צריך את המושג יוקרה שקטה, כדי להיות מזוהה איתו. במשך שנים הוא בנה את המותג סביב חומרים יוצאי דופן, מלאכת יד ועיצוב שאינו תלוי בלוגו גדול.
ואז הגיע העידן החדש שהפך את הקוד למשהו מזוהה. סדרות טלוויזיה כמו יורשים, שטיחים אדומים, סלבריטאים ומשפיענים הפכו את האסתטיקה שהייתה מזוהה עם מעגלים מצומצמים של יודעי דבר לשפה שכולם יכולים לזהות. המעיל שנראה “רגיל”. הסריג שמי שמכיר יודע בדיוק מאיפה הוא. כובע שנראה פשוט, אבל עולה הרבה יותר ממה שהוא אמור לעלות. מה שהיה פעם קוד פנימי הפך לתופעה תרבותית.
למה דווקא עכשיו?
המשיכה ליוקרה השקטה אינה מתקיימת בחלל ריק. בשנים האחרונות נכתב על הקשר בין אסתטיקה מאופקת לבין תקופות של חוסר ודאות.
ההיגיון פשוט: כשמסביב הכל משתנה, המוכר מקבל ערך חדש.
לא משום שהבגדים יכולים לפתור את הבעיות שמחוץ לארון, אלא משום שהם מציעים משהו קטן שאפשר לשלוט בו: מה אני קונה. מה אני לובשת. וכמה זמן זה יישאר איתי.
אפשר גם
החדשות הטובות הן שלא חייבים להיות מיליונרים כדי לאמץ את השפה הזאת. מותגים כמו COS, יוניקלו, מנגו ומאסימו דוטי מציעים את אותו קוד עיצובי ברמה נגישה יותר: גזרות נקיות, צבעים טבעיים, מעט לוגואים ופריטים שקל לשלב לאורך זמן.
ובישראל, הקוד הזה אפילו מקבל פרשנות מקומית.
פשתן, כותנה, סריגים דקים ובדים טבעיים מתאימים הרבה יותר לאקלים שלנו מאשר ניסיון להעתיק מלתחת חורף אירופית. לא צריך לשחזר את הארון של בית אופנה איטלקי- מספיק להבין את השפה ולהתאים אותה לחיים שלנו.
ואולי זו כבר לא רק אופנה?
היוקרה השקטה התחילה כדרך להציג עושר בלי להציג אותו. אבל ייתכן שהיא נשארת איתנו מסיבה רחבה יותר. בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה מדי יום, החדשות מתחלפות מדי שעה והעתיד קשה יותר ויותר לחיזוי, יש משהו מנחם בבגד שלא מבקש להתעדכן כל הזמן.היא מציעה לבחור פחות, לקנות בצורה מחושבת יותר ולהחזיק בפריטים שיכולים להישאר איתנו גם כשהטרנד הבא כבר הגיע.
כמובן, גם כאן יש אירוניה: “על־זמני” הפך בעצמו לטרנד. המעיל בגזרה הקלאסית, התיק ללא לוגו והחולצה הלבנה הפכו לקוד אופנתי בפני עצמם.
אולי היוקרה השקטה מעולם לא הייתה רק על כסף.
אלא על הרצון להרגיש שיש לפחות דבר אחד בעולם שלא חייב לצעוק כדי להיות נוכח.
