בין רוקנרול לרומנטיקה, בין אורות נמוכים לחושך עמוק, ויוי בלאיש העלה אל המסלול יקום אופנתי שנראה פחות כמו תצוגה עונתית ויותר כמו חזיון בראשיתי חופשי במיוחד. שיתוף הפעולה בין בלאיש לחברת הרכבים ג’נסיס הוליד דיאלוג מפתיע בין קווים הנדסיים חדים לעולמות של מעוף ופנטזיה. אם לומר את האמת, התצוגה הזו הייתה פשוט אלוהית, בקטע הכי גשמי, נחשק ומכשף שיש.
הקבוצה השחורה שפתחה את התצוגה הניחה את היסודות לדרמה כהה ומהפנטת. מחוכים ארכיטקטוניים, בעלי קימורים מפוסלים המזכירים קווי מנוע וגוף מכונית, עטפו את הגוף בעוצמה. לצדם זרמו בדי משי מטאליים ששזורים בחוטי לורקס ומתכת, מחזירים את האור ומייצרים ניגוד חד בין הנוקשות של המבנה לרכות המנצנצת. הנעליים בגווני כסף ושחור השלימו מראה עתידני, מתוחכם ובעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
מתוך החשכה הזו הפציעה מחדש המכשפה האגדית מקולקציית הגמר שלו בשנקר משנת 1996, אותה דמות מיתולוגית מ”נשיקת אשת העכביש”. אלא שהפעם היא לא הגיעה בגרסה הדרמטית והחשוכה של העבר, אלא עברה מטמורפוזה של ממש. המכשפה הנוכחית בועטת ומשוחררת, מעדיפה מכנסי ג’ינס רחבים בגזרות סטריט, קוטור לא מתאמץ וצלליות מכוסות ורכות יותר.
על המסלול נצפו יצורים פלאיים עטופי נוצות שהמצאתן התרחשה באופן אינטואיטיבי לחלוטין על בובת הדיגום. ללא רפרנס קיים מהטבע, פיסות משי ונוצות גזורות בעבודת יד חברו יחד ליצירת טקסטורות עשירות המגיבות לכל צעד. השמלות המתנפנפות, השקיפויות המתוחכמות ומשחקי התנועה העניקו תחושה של מעוף מתמיד, כשהבגדים זזים בהרמוניה טבעית ויוצרים אסתטיקה שלמה המאופיינת בחופש יצירתי מוחלט.
ההשראה של דיוויד בואי רחפה לאורך כל המפגן, עם פסקול מחשמל ותפיסת עולם שלא מכירה בגבולות. הטשטוש המוחלט בין המינים בלט בלוקים אנדרוגיניים רבים שנלבשו בטבעיות על גברים ונשים כאחד, תוך חיבור מדויק בין אקסטרווגנטיות לרוקנרול. הישיבה מול המסלול העבירה תחושת זכות נדירה – לראות יוצר במעמדו שמוותר על מסגרות מוכרות, משחרר את הקולות המעכבים ומאפשר לעצמו לפרוש כנפיים ולעוף הכי רחוק שאפשר.
הקטיפה הכהה והעשירה קיבלה נוכחות דרמטית בדגמים המחויטים, כאשר ז’קטים במבנה אוברסייז נראו כאילו נלקחו מארון של כוכב רוק אייקוני. עיטורי אלמנטים מוזהבים בצורת כוכבים, לצד שרשראות גדילים ארוכות ונופלות, העניקו לחלק מהדגמים עומק תיאטרלי שהזכיר שואו אופנתי אמיתי במובן הקלאסי. הניגוד בין הקווים הגיאומטריים של החייטות לבין האלמנטים הנשפכים יצר תנועה מרהיבה על המסלול, כזו שמסבירה בדיוק למה האסתטיקה של בלאיש ממשיכה להפנט בכל פעם מחדש.
המעצב סיכם את התחושה ששרה על המסלול כשאמר כי “למעשה, זו הפעם הראשונה שאני מרגיש משוחרר באמת מכל המחשבות והקולות שעולים בראש, אלה שבולמים את היצירה. מה שגיליתי הפעם זה שאין גבול ליצירה ולמחשבה. אני במקום שבו אני רוצה פשוט להתבטא בצורה הכי אבסטרקטית שאפשר בשפה שאני מכיר – לעוף הכי גבוה והכי רחוק, ליהנות מהתעוזה ולא להיכנס ללחץ”. אכן, בלאיש הוכיח שכשמוותרים על הלחץ, הציפיות והמוסכמות, נולדת בריאה חדשה שמזכירה לכולנו את הכוח הטהור של יצירה חופשית.
